שאלות ותשובות

יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, מציע להיפגש עם כל מנהיג ישראלי. הוא מבקש לנהל מו"מ לשלום בכל זמן ובכל מקום. הוא פועל כל יום כדי למנוע אלימות וטרור ואף זוכה לשבחים על כך ממערכת הביטחון הישראלית. הוא הקים ועדה רשמית מיוחדת כדי לעודד דיאלוג בין שני העמים. הוא, כמו רבים מחבריו להנהגה, שלח את ילדיו ונכדיו למחנות נוער משותפים עם ילדים ישראלים. הוא מבטיח להביא למשאל עם כל הסכם שישיג עם ישראל כדי לקבל את התמיכה הציבורית הנדרשת. כמו כן, כל סקרי דעת הקהל לאורך השנים מראים על תמיכת רוב הציבור הפלסטיני בפתרון שתי המדינות. אז אולי השאלה צריכה להיות: יש לפלסטינים פרטנר?

ישראל אכן הגישה שתי הצעות מפורטות (בזמן ברק ובזמן אולמרט) להסכם קבע. גם ההנהגה הפלסטינית הציעה הצעה מפורטת אותה ישראל דחתה. הפערים בין הצדדים קטנים והם נוגעים לשרטוט הגבול המדויק, המספר הסמלי המדויק של פליטים שייכנסו לישראל ואופי הסידור המעשי במקומות הקדושים בירושלים. סוגיית הביטחון פתורה כמעט לחלוטין לאחר שהפלסטינים הסכימו שמדינתם תהיה ללא צבא. אז מה היה לנו? שני ניסיונות אמיתיים בלבד להגיע להסדר במשך יותר מ-20 שנה שהסתיימו בפערים קטנים ולא נמשכו בגלל ששני ראש הממשלה בישראל סיימו את תפקידם  (ברק הפסיד בבחירות, אולמרט פרש בגלל בעיותיו המשפטיות). מודל הסכם ז'נבה, שזכה לתמיכת ההנהגה הפלסטינית, מוכיח שניתן לגשר על הפערים. הגעה להסכם כזה עדיין אפשרית אך אם לא ננצל את ההזדמנות, יתכן והפלסטינים יזנחו את רעיון שתי המדינות וידרשו בתמיכת העולם זכויות שוות (כולל זכות הצבעה) במדינה אחת דו לאומית.

הפלסטינים הציעו שבעיית הפליטים הפלסטינים תיפתר על ידי קבלת פיצויים וזכות חזרה למדינה הפלסטינית. הם ביקשו שמספר סמלי של פליטים יוכלו להיכנס לישראל. אבו מאזן עצמו הודיע שהוא לא יחזור לצפת – העיר בה נולד. בפועל גם אם ישראל תהיה נדיבה במספר הסמלי שתסכים לו, מספרם יהיה נמוך בהרבה ממספר הפלסטינים המתגוררים בכפרים שסופחו לירושלים (כ-350,000) ואשר יהפכו בהסכם לאזרחי פלסטין. כך שבכל מקרה, ישראל תחזק את מעמדה הדמוגרפי כמדינה יהודית ודמוקרטית. בכל ההצעות שנדונו עד עכשיו, הן של ישראל והן של הפלסטינים, כמו גם במודל יוזמת ז'נבה, המונח "זכות השיבה" כלל לא מוזכר.

על פי נתוני הלמ"ס הישראלי והפלסטיני, כבר עכשיו יהודים הם מיעוט בקרב כל האוכלוסייה בין הירדן לים התיכון אם כוללים את רצועת עזה. ללא רצועת עזה, הפלסטינים יהיו רוב תוך פחות מדור. אם לא נגיע להסכם, נחיה במדינה שבה מיעוט יהודי שולט על רוב פלסטיני משולל זכויות אזרחיות ונאבד את זהותנו כמדינה דמוקרטית. הקהילה הבינלאומית לא תאפשר זאת לעד (כפי שראינו בדוגמאות ממקומות אחרים בעולם), ובסופו של דבר ישראל תיאלץ להעניק לפלסטינים בשטחה זכויות הצבעה, מה שיוביל לחיסולה של ישראל כמדינתו של העם היהודי, או שתיאלץ לסגת באופן חד צדדי, עם המשך הסכסוך ובתנאים פחות טובים.

שלטון חמאס בעזה אכן מהווה בעיה, כל עוד חמאס אינו מכיר בישראל. אך גם בחמאס ישנם גורמים מתונים יותר שמדברים על פתרון של שתי מדינות על בסיס קווי 67. כיום, חמאס אפילו מהווה גורם מרסן וממתן ברצועת עזה כלפי עלייתם של גורמים קיצוניים יותר. חוץ מזה, הנציג הרשמי והלגיטימי של הפלסטינים במשא ומתן המדיני מול ישראל הוא עדיין אש"ף, בראשות עבאס. כרגע, ניתן להגיע להסכם עם עבאס אך ליישם את ההסכם בשלב ראשון רק בגדה המערבית. החלקים הנוגעים לעזה (המעבר בין עזה לגדה, חילופי שטחים באזור הרצועה) ייושמו במועד מאוחר יותר, אם חמאס יקבל על עצמו את ההסכם או שהנסיבות הפוליטיות ישתנו. והערה נוספת – כל עוד יש פיצול בין פתח וחמאס ישראל טוענת שאין פרטנר כי עבאס לא מייצג את כל הפלסטינים. אך כשנעשו מאמצים להגיע לפיוס פנים פלסטיני ישראל האשימה את עבאס בחבירה לארגון טרור ואף הפסיקה בשל כך את סבב המשא ומתן האחרון. ראוי גם לזכור שהפלסטינים התחייבו להביא כל הסכם למשאל עם שתוצאותיו יחייבו את כל בני העם הפלסטיני.

איראן כמדינת סף גרעינית מהווה איום רציני, אך לא איום קיומי על ישראל. את זה אומרים גם ראשי מערכת הביטחון בהווה ובעבר. לעומת זאת המשך השליטה על הפלסטינים והפיכת ישראל למדינה דו לאומית כן יוצרים איום קיומי על ישראל כמדינה עם רוב יהודי ואופי דמוקרטי.  על מנת להילחם בתוקפנות האיראנית במזרח התיכון, יש לייצר יציבות במזרח התיכון. שלום ישראלי-פלסטיני יוכל לחזק חזית אחידה, יחד עם מדינות ערב המתונות, כנגד שאיפותיה האזוריות של איראן.

המציאות היא שיש שלושה מיליון פלסטינים בגדה המערבית שרוצים הגדרה עצמית לאומית. מי שרוצה לגרש או להעביר אותם למדינה אחרת הוא לא מוסרי ולא מעשי. 

בהסכם אוסלו הוחלט על הקמת הרשות הפלסטינית והעברת סמכויות בעניינים אזרחיים כמו חינוך, תרבות, בריאות ושיטור לידי הפלסטינים לתקופה זמנית של חמש שנים, שאחריה יושג הסכם קבע שבמסגרתו יפתרו הצדדים את כל סוגיות הליבה שבמחלוקת. בפועל, העובדה שמדובר בהסכם ביניים שהשאיר את המשא ומתן בסוגיות המורכבות למועד מאוחר יותר, השאירה פתח להמשך קביעת עובדות בשטח (בנית התנחלויות למשל), ולגורמים קיצונים שניסו לחבל בתהליך (מתקפות טרור ופיגועים). אך האמת היא, שלמרות הכשלים והבעייתיות שבהסכם ביניים, גם עשרים שנה אחרי אוסלו ישראל עדיין לא מבטלת את ההסכם ולא מפרקת את הרשות הפלסטינית. ללא הסכם אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית, סביר להניח כי היינו רואים הרבה יותר אלימות (או 5 מיליון פלסטינים בעלי זכות הצבעה בישראל).

אין דבר כזה צמצום הסכסוך. או שיש סכסוך או שאין, וכל עוד הוא לא נפתר, אנחנו נדונים לסבבי אלימות, שפיכות דמים, ביקורת בינלאומית ופגיעה בדמותה ועתידה של ישראל. רק אנשים נאיביים או מנותקים יכולים לחשוב שכמה צעדים כלכליים ישכיחו מהפלסטינים את שאיפותיהם הלאומיות או את הסבל הכרוך בהמשך השליטה שלנו עליהם. מחלה צריך לרפא, לא לנסות להדביק פלסטרים פה ושם.

כיום, ניתן עדיין להגיע להסכם אך חלון ההזדמנויות הולך ונסגר. כמה זמן יישאר עבאס בשלטון, איזה מנהיג יבוא אחריו, מתי תפרוץ האינתיפאדה הבאה, מתי יתהפך המאזן הדמוגרפי, מתי לעולם יימאס מאיתנו, כמה מאחזים והתנחלויות עוד נקים בשטחים – אלו שאלות שלא על כולן יש לנו תשובה אך ברור שזמננו הולך ואוזל. עד היום, לא הונחה הצעה מפורטת ומוסכמת על השולחן מלבד זו של יוזמת ז'נבה. כולם גם מבינים שכך פחות או יותר ייראה ההסכם – אך בשביל לחתום עליו אנחנו זקוקים להנהגה אמיצה משני הצדדים.

הסתה היא עניין של הגדרה. כיום, גורמים בינלאומיים רבים וישראל עצמה מפקחים ומאשרים את ספרי הלימוד בהם נעשה שימוש בבתי הספר ברשות הפלסטינית. נכון שקיימת הסתה במקומות אחרים, כמו חלק מהמסגדים והערוצים שבשליטת חמאס, כמו שגם אצלנו קיימת הסתה וגזענות כלפי ערבים. עד שלא ייגמר הסכסוך, נמשיך לראות אחד את השני כאויבים. במודל של יוזמת ז'נבה קיים סעיף בו מתחייבים שני הצדדים לחוקק חוקים ולדאוג לאכיפתם במטרה למנוע הסתה וגזענות.

וישראלים? האם היינו מפנים את כל סיני, לרבות ההתנחלויות ובסיסי הצבא, אם לא היינו קודם משלמים מחיר נורא במלחמת יום כיפור? האם היינו יוצאים מעזה אם לא היו נפגעים שם על בסיס יום יומי חיילים ואזרחים? האם היינו יוצאים מלבנון אם חיילים לא היו נהרגים שם כמו ברווזים במטווח?

ניסינו להכניע את הפלסטינים בכוח. נכשלנו שוב ושוב. אין פעולה צבאית שיכולה למגר את רצונו של עם להיות חופשי בארצו. אין ספור מקרים בהיסטוריה מוכיחים זאת. באלימות, שני הצדדים יפסידו. רק בהסכם מדיני, יכולים שני הצדדים להרוויח.

בהיעדר תהליך מדיני, הפלסטינים מחפשים כל דרך להיאבק בישראל שאינה אלימות וטרור. אבו מאזן אישר את הפניה להאג רק לאחר שהופסק התהליך המדיני ב-2014 ומאז ישראל מסרבת לחדשו. בנוסף, התביעה המרכזית של הפלסטינים בהאג היא נגד הקמת ההתנחלויות, מעשה שאכן מנוגד לכאורה לחוק הבינלאומי. אם ישראל אינה מוכנה לדון על עתיד השטחים, זו כנראה הדרך היחידה שנותרה לפלסטינים, ללא אלימות, כדי להשיג את מטרתם – מדינה פלסטינית על בסיס קווי 67' לצד מדינת ישראל.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שאין ביטחון בלי שלום. אחרי הקמת מדינה פלסטינית, יהיה לפלסטינים אינטרס, כפי שהיה למצרים כשקיבלה את כל סיני בהסכם, לשמור על השקט והביטחון. אם יהיו בודדים שינסו להפר את השקט, סידורי הביטחון הקפדניים שילוו כל הסכם קבע יאפשרו לישראל להתמודד עם כך צבאית.

אחרי שנים של טילים וטרור מרצועת עזה, החליטה ממשלת הליכוד בראשות גיבור ההתנחלויות אריאל שרון לפנות את כל תושביה וחייליה מרצועת עזה. למרות דרישות חוזרות ונשנות של העולם ושל מחנה השלום הישראלי, שרון סירב לדבר עם אבו מאזן ולתאם איתו את הנסיגה. המהלך החד צדדי חיזק את החמאס וגרם לפלסטינים לחשוב שבמו"מ הם אינם משיגים דבר, אך בשימוש בכוח – כן. אין פלא שהאלימות מעזה נמשכת, בהיות תושביה חיים במצור וללא אופק מדיני שיפתור את בעייתם הלאומית המשותפת להם ולתושבי הגדה המערבית.
הכלל לנסיגות פשוט: כשיוצאים משטח בהסכם (שלום עם מצרים, חילופי שטחים עם ירדן) הביטחון נשמר. כשמתעלמים מהצד השני ויוצאים באופן חד צדדי- הסכסוך נמשך.  רמת הביטחון תלויה במהות היחסים עם הצד השני יותר מאשר בגודל השטח עליו שולטים. התנגדות פלסטינית אפשרית.

אם תשאלו אותם, הם טוענים שדווקא ישראל הפרה הסכמים: המשיכה לבנות התנחלויות ומאחזים בשטחי הגדה המערבית, הציבה יותר מחסומים, בנתה גדר באמצע שטח המדינה הפלסטינית העתידית. גם הפלסטינים, שהם הצד החלש בסכסוך אכן לא עמדו בכל התחייבויותיהם. בשורה התחתונה, שני הצדדים הפרו התחייבויות, אחרי שההסכמים הזמניים (אוסלו) לא הפכו להסכמי קבע. מה שעוד לא עמד למבחן הוא הסכם קבע כולל בו מצהירים שני הצדדים על סוף הסכסוך וקץ התביעות, וכינון יחסים דיפלומטים מלאים בין הצדדים.  את זה ניסינו בינתיים רק מול מצרים וירדן וההסכמים לא הופרו, למרות שינויים רבים באזור, בגלל שזה האינטרס של כל הצדדים. כך יהיה גם עם הפלסטינים.

ההיסטוריה מוכיחה אחרת. עשרות התנחלויות פונו בעבר מסיני, מרצועת עזה ומצפון הגדה המערבית. מתווה אפשרי ומוסכם, ברוח יוזמת ז'נבה, יאפשר ל-80% מהישראלים שמתגוררים מעבר לקו הירוק להישאר בבתיהם כשהשטח בו הם נמצאים יסופח לישראל. מתוך כ- 25-30 אלף בתי אב שישראל כן תיאלץ לפנות, הרוב יסכימו להתפנות במסגרת הסכם תמורת פיצויים. ולגבי הקומץ שלא יסכים ויתנהג באלימות – האם באמת ניתן לו להכתיב את עתיד כולנו?

ובכן, כמה סיבות:
1. זה לא מעשי – תושבי האזורים המיועדים להעברה לפלסטין, לפי התוכנית שקידם ליברמן, הם באזור ("המשולש"), אך בפועל הם פשוט יעברו לגור במקום אחר בתוך ישראל.
2. זה לא מוסרי – הרעיון של שלילת אזרחותם של ישראלים הוא לא דמוקרטי ולא מוסרי.
3. זה לא חכם – מהלך כזה יחזיר אותנו מהסכסוך של 67 לתכנית החלוקה של '47 ויביא תביעה פלסטינית לאזורים בגליל שאינם שונים דמוגרפית מואדי ערה. ובינתיים, זה רק יגרום נזק בלתי הפיך ליחסים בין יהודים וערבים בתוך ישראל.

בעבר הציע נפתלי בנט לספח לישראל את שטחי C, לצד "שלטון עצמי ורציפות תחבורתית" בשטחי A ו – B. בעצם מדובר בקנטוניזציה של הגדה המערבית. אם נספח את שטחי C, יהיה זה בלתי אפשרי להגן על גבול כל כך ארוך ומפותל עם מובלעות פלסטיניות. כשבנט אומר שבתוכנית נכתב "רציפות תחבורתית", הכוונה היא לבניה של מעל 100 גשרים ומנהרות בעלות מיליוני דולרים. אך הבעיה העיקרית היא עם "שלטון עצמי": הפלסטינים הרי לא יוותרו על מאבקם הלאומי למדינה עצמאית. וגם אם כן, אז הם ידרשו לקבל אזרחות ושוויון זכויות תחת שלטון ישראלי. לתכנית הפנטזיות של בנט –הזאת אין פרטנר פלסטיני ואין לגיטימציה בינלאומית, והאמונה שהפנטזיה הזו אפשרית היא מעמידה בסכנה את המשך קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית.

במציאות, חיים בין הירדן לים, בשטח שאינו ישראל הריבונית, 5.2 מיליון פלסטינים (3 מיליון בגדה המערבית ו-2.2 ברצועת עזה). הם מגדירים עצמם כעם, עם היסטוריה, דגל, שפה וזהות משותפים, וכך גם כל העולם רואה אותם. מדיניות בת יענה לא תעלים אותם או את הגדרתם העצמית ושאיפותיהם הלאומיות.   

אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל סיפחה שטח ממזרח לירושלים שכלל 28 כפרים פלסטינים שמעולם לא היו חלק מ"אל קודס" המקורית, וכיום מתגוררים בו כ- 350 אלף פלסטינים (כ-40% מכלל תושבי ירושלים) שיש להם מעמד תושב, ללא מעמד אזרח (אסור להם, למשל להצביע לכנסת). מעולם לא היה קשר יהודי למחנה הפליטים קלנדיה, לכפר עקב או לג'בל מוכאבר. אלה רק דוגמאות מהשטחים עליהם "ניאלץ" לוותר במקרה של הסכם. בפועל מדובר על חלוקת מזרח ירושלים בין החלקים הערביים שלה – שיהיו חלק מפלסטין, והחלקים היהודיים שיהיו חלק מישראל. משטר מיוחד יאפשר בעיר העתיקה ובמקומות הקדושים גישה חופשית ותפילה לבני כל הדתות. מי שלא רוצה לחלק את מזרח ירושלים, מעדיף למעשה עיר דו לאומית שתוך שנים ספורות תזכה לראש עיר פלסטיני ולשינוי באורחות חייה ודמותה. 

אז זהו, שלא. אולי התרגלנו לחיות עם הסכסוך, אבל אלו אינם חיים נורמליים. צעירים ישראלים בני 18 לא צריכים להיכנס לבתי משפחות באישון ליל, להתעמת עם מתנחלים ולעצור קשישים ונשים בהריון במחסומים. ההשפעה של ההתנהלות הזאת, המחויבת ממצב בו עם אחד שולט על עם אחר שמתנגד לשליטה ורוצה לחיות בחירות, כבוד ותקווה, היא הרסנית לחיי רבים מאיתנו כיחידים ולדמותנו כחברה וכמדינה.
הגזענות, האלימות, המחיר הכלכלי, החברתי והמוסרי שנגזרים מהמשך הסכסוך והשליטה עם עם אחר מחייבים אותנו לעשות הכל כדי להגיע לסוף הסכסוך. ויש גם את המילה הזאת – שלום. זה לא רק חלק משיר או תפילה. זה יעד שאנחנו ראויים להותיר אחינו לדורות הבאים. מגיע לנו, ולאלה שיבואו אחרינו,  לחיות בשלום.

התפיסה הביטחונית לפיה שליטה בבקעת הירדן תחסום טנקים ממזרח היא מיושנת. הלחימה המודרנית התקדמה מזמן לטילים ולוחמת סייבר, אמצעי לחימה שאינם מוגבלים בגלל שליטה גיאוגרפית בשטח. במסגרת המודל של יוזמת ז'נבה מובטחים סידורי ביטחון לישראל, כמו למשל שתי תחנות התראה בבקעת הירדן, שימוש בשטח האווירי ועוד, המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת וללא נשק ולאורך הגבול עם ירדן יוצבו כוחות רב לאומיים. בשיחות אנאפוליס 2008, נחשף כי מלך ירדן הסכים להצעת אולמרט לייצר מעגל הגנה נוסף, גם מהצד הירדני. מעבר לכך, אם ישראל תתעקש על בקעת הירדן, היא עשויה להביא לפינוי נרחב יותר של ישראלים ב"גושים", ולשווא.

קונפדרציה מעצם הגדרתה היא אפשרית רק בין שתי מדינות עצמאיות. ברור שיהיה שיתוף פעולה בין שתי המדינות, אבל טיבו ייקבע במסגרת משא ומתן והסכמים עתידיים.

אנחנו מתנגדים לחרם על ישראל, ושוללים מכל וכל את תנועת ה- BDS  אשר בקווי היסוד שלה קיימת אי הכרה בעצם קיומה של ישראל. תנועת החרם הבינלאומי על ישראל, כמו גם המאמצים הפלסטינים לפנות לקהילה הבינלאומית בין היתר במוסדות האו"ם ובבית הדין הבינלאומי בהאג, הם אחד מתגי המחיר של הקיפאון המדיני. הסכם עם הפלסטינים לא רק ינטרל את סכנת הבידוד הבינלאומי תחת ההגדרה כ"אפרטהייד", וישפר את יחסינו עם הקהילה הבינלאומית, הוא גם יביא לפריחה ושגשוג כלכלי וישפיע על חיי היום יום של כולנו.

אנחנו לא מפלגתיים ואיננו מזוהים עם מפלגה זו או אחרת. בקירבנו אנשים התומכים במפלגות שונות. אנחנו מזדהים עם כל מי ששותף לדרכנו – דרך השלום וההידברות. בפעילות השוטפת שלנו אנחנו עובדים עם קשת רחבה של מפלגות – מהליכוד, דרך ש"ס, יש עתיד, כחול לבן, העבודה, מרצ והרשימה המשותפת. אנחנו נתמוך ונעודד כל נבחר ציבור אשר יעלה את הנושא המדיני לראש סדר היום הציבורי ויקדם משא ומתן רציני להסכם קבע בין ישראל לפלסטינים על בסיס פתרון שתי המדינות. לדעתנו זו בכלל לא שאלה של ימין או שמאל, אלא שאלה של ציונות, והבטחת המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

על פי סקרי דעת קהל, רוב הישראלים והפלסטינים תומכים בהסכם על פי עקרונות יוזמת ז'נבה. אבל אותם סקרים מראים שהרוב התומך בהסכם מאמין שהוא מיעוט. על כולנו מוטלת החובה להיות שותפים בעיצוב עתידנו, להביע את דעתנו ולעורר את הדיון הציבורי. אנחנו מזמינים אתכם להשפיע ככל יכולתכם על סביבתכם ועל נבחרי הציבור שלכם. אתם מוזמנים גם להצטרף אלינו בפייסבוק, לעקוב אחרינו בטוויטר, להירשם לרשימת התפוצה שלנו או לתרום לפעילות.