אחרי שנים של טילים וטרור מרצועת עזה, החליטה ממשלת הליכוד בראשות גיבור ההתנחלויות אריאל שרון לפנות את כל תושביה וחייליה מרצועת עזה. למרות דרישות חוזרות ונשנות של העולם ושל מחנה השלום הישראלי, שרון סירב לדבר עם אבו מאזן ולתאם איתו את הנסיגה. המהלך החד צדדי חיזק את החמאס וגרם לפלסטינים לחשוב שבמו"מ הם אינם משיגים דבר, אך בשימוש בכוח – כן. אין פלא שהאלימות מעזה נמשכת, בהיות תושביה חיים במצור וללא אופק מדיני שיפתור את בעייתם הלאומית המשותפת להם ולתושבי הגדה המערבית.
הכלל לנסיגות פשוט: כשיוצאים משטח בהסכם (שלום עם מצרים, חילופי שטחים עם ירדן) הביטחון נשמר. כשמתעלמים מהצד השני ויוצאים באופן חד צדדי- הסכסוך נמשך.  רמת הביטחון תלויה במהות היחסים עם הצד השני יותר מאשר בגודל השטח עליו שולטים. התנגדות פלסטינית אפשרית.

אם תשאלו אותם, הם טוענים שדווקא ישראל הפרה הסכמים: המשיכה לבנות התנחלויות ומאחזים בשטחי הגדה המערבית, הציבה יותר מחסומים, בנתה גדר באמצע שטח המדינה הפלסטינית העתידית. גם הפלסטינים, שהם הצד החלש בסכסוך אכן לא עמדו בכל התחייבויותיהם. בשורה התחתונה, שני הצדדים הפרו התחייבויות, אחרי שההסכמים הזמניים (אוסלו) לא הפכו להסכמי קבע. מה שעוד לא עמד למבחן הוא הסכם קבע כולל בו מצהירים שני הצדדים על סוף הסכסוך וקץ התביעות, וכינון יחסים דיפלומטים מלאים בין הצדדים.  את זה ניסינו בינתיים רק מול מצרים וירדן וההסכמים לא הופרו, למרות שינויים רבים באזור, בגלל שזה האינטרס של כל הצדדים. כך יהיה גם עם הפלסטינים.

ההיסטוריה מוכיחה אחרת. עשרות התנחלויות פונו בעבר מסיני, מרצועת עזה ומצפון הגדה המערבית. מתווה אפשרי ומוסכם, ברוח יוזמת ז'נבה, יאפשר ל-80% מהישראלים שמתגוררים מעבר לקו הירוק להישאר בבתיהם כשהשטח בו הם נמצאים יסופח לישראל. מתוך כ- 25-30 אלף בתי אב שישראל כן תיאלץ לפנות, הרוב יסכימו להתפנות במסגרת הסכם תמורת פיצויים. ולגבי הקומץ שלא יסכים ויתנהג באלימות – האם באמת ניתן לו להכתיב את עתיד כולנו?

ובכן, כמה סיבות:
1. זה לא מעשי – תושבי האזורים המיועדים להעברה לפלסטין, לפי התוכנית שקידם ליברמן, הם באזור ("המשולש"), אך בפועל הם פשוט יעברו לגור במקום אחר בתוך ישראל.
2. זה לא מוסרי – הרעיון של שלילת אזרחותם של ישראלים הוא לא דמוקרטי ולא מוסרי.
3. זה לא חכם – מהלך כזה יחזיר אותנו מהסכסוך של 67 לתכנית החלוקה של '47 ויביא תביעה פלסטינית לאזורים בגליל שאינם שונים דמוגרפית מואדי ערה. ובינתיים, זה רק יגרום נזק בלתי הפיך ליחסים בין יהודים וערבים בתוך ישראל.

בעבר הציע נפתלי בנט לספח לישראל את שטחי C, לצד "שלטון עצמי ורציפות תחבורתית" בשטחי A ו – B. בעצם מדובר בקנטוניזציה של הגדה המערבית. אם נספח את שטחי C, יהיה זה בלתי אפשרי להגן על גבול כל כך ארוך ומפותל עם מובלעות פלסטיניות. כשבנט אומר שבתוכנית נכתב "רציפות תחבורתית", הכוונה היא לבניה של מעל 100 גשרים ומנהרות בעלות מיליוני דולרים. אך הבעיה העיקרית היא עם "שלטון עצמי": הפלסטינים הרי לא יוותרו על מאבקם הלאומי למדינה עצמאית. וגם אם כן, אז הם ידרשו לקבל אזרחות ושוויון זכויות תחת שלטון ישראלי. לתכנית הפנטזיות של בנט –הזאת אין פרטנר פלסטיני ואין לגיטימציה בינלאומית, והאמונה שהפנטזיה הזו אפשרית היא מעמידה בסכנה את המשך קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית.

במציאות, חיים בין הירדן לים, בשטח שאינו ישראל הריבונית, 5.2 מיליון פלסטינים (3 מיליון בגדה המערבית ו-2.2 ברצועת עזה). הם מגדירים עצמם כעם, עם היסטוריה, דגל, שפה וזהות משותפים, וכך גם כל העולם רואה אותם. מדיניות בת יענה לא תעלים אותם או את הגדרתם העצמית ושאיפותיהם הלאומיות.   

אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל סיפחה שטח ממזרח לירושלים שכלל 28 כפרים פלסטינים שמעולם לא היו חלק מ"אל קודס" המקורית, וכיום מתגוררים בו כ- 350 אלף פלסטינים (כ-40% מכלל תושבי ירושלים) שיש להם מעמד תושב, ללא מעמד אזרח (אסור להם, למשל להצביע לכנסת). מעולם לא היה קשר יהודי למחנה הפליטים קלנדיה, לכפר עקב או לג'בל מוכאבר. אלה רק דוגמאות מהשטחים עליהם "ניאלץ" לוותר במקרה של הסכם. בפועל מדובר על חלוקת מזרח ירושלים בין החלקים הערביים שלה – שיהיו חלק מפלסטין, והחלקים היהודיים שיהיו חלק מישראל. משטר מיוחד יאפשר בעיר העתיקה ובמקומות הקדושים גישה חופשית ותפילה לבני כל הדתות. מי שלא רוצה לחלק את מזרח ירושלים, מעדיף למעשה עיר דו לאומית שתוך שנים ספורות תזכה לראש עיר פלסטיני ולשינוי באורחות חייה ודמותה. 

אז זהו, שלא. אולי התרגלנו לחיות עם הסכסוך, אבל אלו אינם חיים נורמליים. צעירים ישראלים בני 18 לא צריכים להיכנס לבתי משפחות באישון ליל, להתעמת עם מתנחלים ולעצור קשישים ונשים בהריון במחסומים. ההשפעה של ההתנהלות הזאת, המחויבת ממצב בו עם אחד שולט על עם אחר שמתנגד לשליטה ורוצה לחיות בחירות, כבוד ותקווה, היא הרסנית לחיי רבים מאיתנו כיחידים ולדמותנו כחברה וכמדינה.
הגזענות, האלימות, המחיר הכלכלי, החברתי והמוסרי שנגזרים מהמשך הסכסוך והשליטה עם עם אחר מחייבים אותנו לעשות הכל כדי להגיע לסוף הסכסוך. ויש גם את המילה הזאת – שלום. זה לא רק חלק משיר או תפילה. זה יעד שאנחנו ראויים להותיר אחינו לדורות הבאים. מגיע לנו, ולאלה שיבואו אחרינו,  לחיות בשלום.

התפיסה הביטחונית לפיה שליטה בבקעת הירדן תחסום טנקים ממזרח היא מיושנת. הלחימה המודרנית התקדמה מזמן לטילים ולוחמת סייבר, אמצעי לחימה שאינם מוגבלים בגלל שליטה גיאוגרפית בשטח. במסגרת המודל של יוזמת ז'נבה מובטחים סידורי ביטחון לישראל, כמו למשל שתי תחנות התראה בבקעת הירדן, שימוש בשטח האווירי ועוד, המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת וללא נשק ולאורך הגבול עם ירדן יוצבו כוחות רב לאומיים. בשיחות אנאפוליס 2008, נחשף כי מלך ירדן הסכים להצעת אולמרט לייצר מעגל הגנה נוסף, גם מהצד הירדני. מעבר לכך, אם ישראל תתעקש על בקעת הירדן, היא עשויה להביא לפינוי נרחב יותר של ישראלים ב"גושים", ולשווא.

קונפדרציה מעצם הגדרתה היא אפשרית רק בין שתי מדינות עצמאיות. ברור שיהיה שיתוף פעולה בין שתי המדינות, אבל טיבו ייקבע במסגרת משא ומתן והסכמים עתידיים.

אנחנו מתנגדים לחרם על ישראל, ושוללים מכל וכל את תנועת ה- BDS  אשר בקווי היסוד שלה קיימת אי הכרה בעצם קיומה של ישראל. תנועת החרם הבינלאומי על ישראל, כמו גם המאמצים הפלסטינים לפנות לקהילה הבינלאומית בין היתר במוסדות האו"ם ובבית הדין הבינלאומי בהאג, הם אחד מתגי המחיר של הקיפאון המדיני. הסכם עם הפלסטינים לא רק ינטרל את סכנת הבידוד הבינלאומי תחת ההגדרה כ"אפרטהייד", וישפר את יחסינו עם הקהילה הבינלאומית, הוא גם יביא לפריחה ושגשוג כלכלי וישפיע על חיי היום יום של כולנו.