שאול אריאלי עם נתונים ומספרים חדשים החושפים את האמת על ההתנחלויות

שקר שגשוג ההתנחלויות

שאול אריאלי05.03.2015

ראש הממשלה בנימין נתניהו זכה בממשלותיו האחרונות בשני ניצחונות גדולים בקרב על תודעת הציבור הישראלי והקהילה הבינלאומית. שני ניצחונות כוזבים שאינם מבוססים על עובדות, וישראל משלמת בעבורם מחיר יקר ומיותר.

הראשון הושג בנאום בר אילן, שאותו נשא ביוני 2009, עם שובו לראשות הממשלה. בנאום זה התקבע הרושם שהאיש תומך בפתרון של שתי מדינות לשני העמים. כמעט כולם בחרו אז להתעלם מהעובדה שלבו של נתניהו לכוד באמונה, ש"מדינת אש"ף שתושתל 15 קילומטרים מחופי תל אביב, תהווה איום קיומי על מדינת ישראל" (כפי שכתב בספרו "מקום תחת השמש"). חלק מהציבור כאן, וכל מנהיגי העולם, התפכחו מהאשליה הזאת שיצר נתניהו, אך הפגיעה הקשה בתדמית ובאמינות של ישראל בכל הנוגע לכנות כוונתה לממש את הפתרון הזה, כבר נעשתה.

הניצחון השני הוא כמעט מוחלט, ולבטח עצוב יותר. רוב הציבור הישראלי והקהילה הבינלאומית מחזיקים בדעה שהתבססות מפעל ההתנחלויות בגדה בתקופת נתניהו עמוקה עד כל כך, שהיפרדות לשתי מדינות כבר בלתי אפשרית. לקביעה זאת אין אחיזה במציאות.

הממשלה מעבירה הכי הרבה תקציבים להתנחלויות – והרבה פחות לעיירות הפיתוח 09.09.2014שטייניץ חשף: הכפלנו תקציבים להתנחלויות בפרופיל נמוך 12.11.2012נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים שבשנות כהונתו של נתניהו, 2009–2013, גדל מספר הישראלים בגדה (ללא מזרח ירושלים) בשיעור שנתי ממוצע של 5% — תוספת של 69 אלף איש בחמש שנים. זהו שיעור גידול כמעט כפול מהממוצע בתחומי הקו הירוק, אך 75% מהתושבים שהיתוספו בחרו לגור בגושי ההתיישבות, בדיוק השיעור שעשו כן בשנים שקדמו לכהונת נתניהו (בסוף 2013 התגוררו בגושים 285,214 איש מתוך 354,308 בכל ההתנחלויות).

בתהליך אנאפוליס, ב–2008, הציע אהוד אולמרט לספח לישראל במסגרת חילופי שטחים בדיוק את הגושים הללו (ששטחם אינו עולה על 5% משטח הגדה). אם נוסיף להם את השכונות היהודיות במזרח ירושלים — ששטחן מתקרב ל–1% משטח הגדה ומתגוררים בהן כ–200 אלף יהודים — הרי שעם חילופי שטחים של 6% בלבד תשמור ישראל בריבונותה (ובבתיהם) 35 מכל 40 ישראלים הגרים מעבר לקו הירוק. נתונים אלה מעידים, כי למרות השקעה של עשרות מיליארדים במאמץ להרחיב את הנוכחות היהודית בשטח שמחוץ לגושים, נשמרה הדומיננטיות הפלסטינית ב–94% משטחי הגדה. באזורים אלה, ליד כל יהודי מתגוררים 26 פלסטינים, שגם מחזיקים בבעלות על כל האדמות הפרטיות בסביבה.

נתונים נוספים חושפים עובדה מעניינת ובלתי מוכרת אחרת. בניגוד למאמצי נפתלי בנט והבית היהודי להוכיח שיש להם שותפים חילונים רבים במפעל ההתנחלות, מספר החילונים בקרב המצטרפים להתנחלויות בחמש השנים הללו בטל בשישים. עיקר התרומה לגידול במספר הישראלים בשטחים היא של החרדים — 45% מהמצטרפים — רובם ככולם בשתי הערים החרדיות הגדולות: מודיעין עלית וביתר עלית, שצמחו באותן שנים ב–39%. נהירת החרדים לערים הללו נובעת ממצוקת הדיור שלהם בירושלים ובבני ברק, והופכת אותם, לדבריהם, "למתנחלים בעל כורחם". לעומתן, שתי הערים החילוניות הקטנות יותר, מעלה אדומים ואריאל (מספר התושבים באריאל קטן פי 3.5 ממספר התושבים במודיעין עלית), צמחו בחמש שנים אלה ב–9% בלבד, בשיעור שנתי הנמוך משיעור הגידול בתחומי הקו הירוק (1.9%).

מספר הישראלים שנוספו להתנחלויות שמחוץ לגושים בשנים אלו הוא זעיר באופן אבסולוטי — 17,795 נפש בלבד. לשם השוואה, הוא קטן ממספר התושבים שנוספו באותן שנים לעיר מודיעין־מכבים־רעות שבתחומי הקו הירוק. הגידול הזה, רובו ככולו, מיוחס ליישובים המאוכלסים על ידי אנשי גוש אמונים לדורותיו — מתפקדי הליכוד ומצביעי הבית היהודי. בכמה מיישובים אלה נרשמה עלייה משמעותית: בטלמון גדל מספר התושבים ב–29%, באיתמר ב–30%, בברכה ב–50%, ביצהר ב–41%, בעטרת ב–71% ובהר גילה ב–163%; אבל ברבים מיישובים אלה לא חל גידול משמעותי, ובכמה מהם אף נרשמה ירידה (בקרית ארבע, ברימונים, במעלה עמוס, בחגי, בכוכב השחר ובכרמל).

יישובי הבקעה וצפון ים המלח, שנתניהו ושריו מרבים להציגם להמחשת החשיבות הביטחונית של ההתנחלויות (טענה חסרת שחר), ניצבים אחרונים בסדר העדיפות של הקצאת המשאבים. הגידול במספר הישראלים שם בחמש השנים הנ"ל מסתכם ב–216 נפש בלבד — 3.6% — נמוך אף משיעור הגידול בתחומי הקו הירוק. בכשליש מיישובים אלה, כולם חילוניים, אף נרשמה ירידה במספר התושבים (למשל באלמוג, ארגמן, תומר, נעמי ועוד); השיא נקבע ביישוב מעלה אפרים, שבו נרשמה ירידה של 26.6% במספר התושבים.

גם בשכונות יהודיות במזרח ירושלים לא ניכרת "תנופת אכלוס", למרות ההכרזות של בנט על "ייהוד ירושלים". בחמש השנים האחרונות גדל מספר תושביהן בפחות מ–5,000 נפש (חלקם ערבים), המגלמים שיעור גידול שנתי נמוך מהממוצע בישראל. לפי נתון זה, אם שיעור גידול האוכלוסייה היהודית בירושלים יישאר על כנו — כבר בתוך עשור יהיה בעיר כולה רוב ערבי.

אין בנתונים ובמגמות המתוארים לעיל הפתעה גדולה למי שעוקב לאורך השנים אחר מפעל ההתנחלות בגדה. מעולם לא היינו קרובים להשגת רוב יהודי באוכלוסייה בשטחי הגדה, וגם לא בתחום הבעלות על הקרקעות והשליטה המרחבית. השגת שליטה יהודית כזאת איננה — ומעולם לא היתה — בת השגה, משום שלא היו פוטנציאל דמוגרפי או בסיס משפטי למימושה. ה"הישג" של בניית מערך התיישבות יהודי נפרד מהמערך הפלסטיני — בעיני אלה הרואים בכך הישג — מסתכם בתקיעת טריזים בתוככי רצף ההתיישבות הערבית. בעזרת עשרות התנחלויות קטנות ומבודדות על ראשי הגבעות, הנשענות על רשת כבישים שנבנתה בהשקעה חסרת כל היגיון מדיני, ביטחוני, גיאוגרפי וכלכלי, ובהסתמך על נוכחות צבאית מוגברת, ישראל יצרה מצב של שליטה אפקטיבית בפלסטינים, ומונעת התפתחות טבעית של יישוביהם. כבר עשורים היא מתחזקת מצב זה, תוך כדי הפניית תקציבים עצומים שרק הולכים וגדלים.

עם זאת, אין להקל ראש באיום הטמון במציאות הקיימת. אמנם אין בה כדי למנוע את האפשרות להקים מדינה פלסטינית לצד ישראל, אבל היא צפויה להעלות את המחיר שישראל תידרש לשלם בהינתן פתרון מוסכם או מוכתב לסכסוך. נתניהו, בנט ואביגדור ליברמן (שהיישוב הקטן והמבודד שבו הוא גר, נוקדים, צמח בחמש השנים האלה ב–93%, וכביש מהיר חדש ורב־מסלולים מקשר אותו ישירות לירושלים) פועלים לחיזוק המגמה של הרחבת ההתיישבות מחוץ לגושים.

בשנתיים האחרונות, בהנהגת שר הבינוי אורי אריאל, התחלות הבנייה מתרכזות דווקא בהתנחלויות המבודדות שמחוץ לגושים — עלייה מ–20% מסך כל התחלות הבנייה בהתנחלויות עד לפני כשנתיים, ל–40% בשנתיים האחרונות. בצד זאת יש לזכור, שחילופי שטחים בכל שיעור שהוא יפגעו בעתידם של חלק מהקיבוצים והמושבים בישראל הסמוכים לקו הירוק. אלה יאבדו במסגרת חילופי שטחים את אדמתם, שתועבר לפלסטין, ואת מקורות הייצור שלהם. כבכלים שלובים, גידול בשטח הגושים שיסופחו לישראל יגדיל את הפגיעה ביישובים הישראלים הללו.

אולם מעל לכל תלוי ועומד המחיר שישראל משלמת בעבור אשליה. ישראל משקיעה משאבים עצומים למען מטרה חסרת היתכנות ונעדרת כל היגיון ציוני, מדיני, כלכלי, חברתי ומוסרי. מחיר התעמולה שמנהלים נתניהו ושריו למען ההתנחלויות (כפי שאמר במפורש יובל שטייניץ "הכפלנו את התקציבים ליהודה ושומרון"), כמוהו כשחיטה בסכין קהה של הכלכלה הישראלית, של תדמיתה ושל יחסיה עם ארצות הברית, עם אירופה ועם מדינות ערב שחתמו עמה על הסכמי שלום. הציבור הישראלי שומע, סופג וסופח אינספור סיסמאות ריקות ו"תוכניות מדיניות" היוצרות תמונת מציאות מסולפת. והתודעה כידוע, גם אם היא כוזבת, היא הקובעת את העמדה הפוליטית.

לציבור הישראלי — המצביע ברגליים ומדיר עצמו בפועל מאשליה שקרית זו של מפעל ההתנחלויות — נותר לדרוש שההפרדה הקיימת היום בין רוב הישראלים המתגוררים בגושי ההתיישבות — ששטחם אחוזים ספורים משטח הגדה — לבין הפלסטינים, שהם הרוב המוחלט בגדה וגם בעלי הרוב המכריע של הקרקעות שם, תהפוך גם להפרדה מדינית, החיונית לעתיד של מדינת ישראל.

 

תגובות