אי אפשר לחזור לאחור: גיאוגרפים והיסטוריונים מזהים שלושה שלבים בתהליך ההתפתחות של גבולות ישראל: קביעת גבולות על ידי גורמים חיצוניים, קביעת גבולות כתוצאה מעימותים צבאיים עם מדינות ערב, וקביעת גבולות על ידי הסכמים מדיניים. מדינת ישראל, שלא השלימה את קביעת גבולותיה, נמצאת כבר שני עשורים כשרגלה האחת דורכת בשלב השלישי בעוד רגלה האחרת שלוחה קדימה ונטועה בשלב רביעי, חדש ואחר. סירובן של ממשלות ישראל בשנים האחרונות להכיר במציאות זו ולהיערך בהתאם, עלול להחזיר את ישראל לשלב הראשון של התהליך, שיש בו פוטנציאל לפגיעה קשה באינטרסים החיוניים של המדינה. ובמלותיו של קרל מרקס: "ההיסטוריה חוזרת על עצמה. קודם כטרגדיה ואחר כך כפארסה".
בשלב הראשון נקבעו הגבולות בידי גורמים בינלאומיים — המעצמות, חבר הלאומים והאו"ם. לצדדים הנצים, יהודים וערבים, היתה השפעה מזערית על גורמים אלה. ב–1906 נקבע הגבול המערבי בין מצרים לא"י בידי האימפריה הבריטית, ששלטה במצרים, ובידי האימפריה העותמאנית, ששלטה בא"י. גבול מערבי זה אומץ מאוחר יותר כגבולה של "פלשתינה־א"י" המנדטורית; הגבול המזרחי בין א"י לעבר הירדן (ירדן) נקבע לפי שיקולי בריטניה; והגבול הצפוני, בין א"י לסוריה וללבנון, נקבע בידי צרפת, שהחזיקה במנדט עליהן, ובריטניה.
הצעות שונות לחלוקת הארץ בין ערבים ליהודים הועלו פעמים רבות בידי גורמים שונים, לפי שיקולים שונים, אך הן לא התממשו. הבולטת שבהן היתה הצעת הוועדה המלכותית הבריטית בראשות הלורד פיל ב–1937, שביקשה להקים מדינה יהודית קטנה, ולהעביר לעבר הירדן את יתרת השטח, למעט אזור ירושלים, ומסדרון ליפו שהיה אמור להישאר תחת המנדט בריטי. את השלב הזה חתמה החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, שהכירה בזכותם של שני העמים להגדרה עצמית, והגדירה את השלבים והכלים להקמת שתי מדינות עצמאיות המקיימות אחדות כלכלית.
הסירוב של ערביי פלשתינה־א"י לקבל את החלטת החלוקה ויציאתם למלחמה בכדי לבטלה ציינו את תחילת השלב השני, שבו נקבעו גבולות ישראל כתוצאה מעימותים צבאיים. הסכמי שביתת הנשק שנחתמו ב–1949, בסיומה של המלחמה בין ישראל למצרים, לבנון, ירדן וסוריה, שירטטו את גבולות שביתת הנשק ("הקו הירוק"), שלימים נקראו קווי 1967 (עם שינויים קלים).
למלחמות ישראל־ערב היו השפעות שונות על הגבולות: מלחמת סיני ב–1956 קיבעה וחיזקה את קווי שביתת הנשק שאליהם נסוגה ישראל בגמר המלחמה; מלחמת ששת הימים ב–1967 הביאה לשליטת ישראל בכל שטחי ארץ ישראל המנדטורית, בחצי האי סיני וברמת גולן (מתוך שטחים אלה סיפחה ישראל לריבונותה רק 70 קמ"ר במזרח ירושלים). ששת הימים היא שהביאה להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם, 242, המשמשת כגשר בין השלבים, וכבסיס רעיוני לשלב השלישי — הניסיון ליישב את הסכסוך בדרך מדינית.
הסכמי ההפרדה שנחתמו עם סוריה ומצרים בסיום מלחמת יום הכיפורים, נתנו את האות לפתיחת השלב השלישי של קביעת גבולות ישראל בהסכמים מדיניים: הסכם השלום עם מצרים ב–1979 הפך את הגבול המערבי של ישראל לגבול בינלאומי; כך גם ההסכם עם ירדן שנחתם ב–1994 (אם כי, כאן, הגבול הבינלאומי אינו כולל את החלק שעובר היום בגדה המערבית); סוריה וישראל החמיצו את ההזדמנות להסכם שלום ב–2000 אף שהיו ביניהן פערים לא גדולים; ואילו בהסכמי אוסלו, שתחילתם ב–1993 ב"הצהרת העקרונות" שחתמו ישראל ואש"ף, מימשו הצדדים רק חלק מהסכמי הביניים, שלפיהם העבירה ישראל לרשות הפלסטינית את הסמכויות על 40% משטח הגדה ועל רוב השטח של רצועת עזה.
השלב הרביעי והחדש, שבו אנחנו נמצאים היום, מתאפיין בצעדים חד־צדדיים שנקטה ישראל בעשור וחצי האחרונים. הראשון, הנסיגה מדרום לבנון במאי 2000; ישראל נסוגה לקו שהוא כמעט זהה לגבול הבינלאומי, אולם הפערים הקטנים שנותרו קיבעו את שמו של הגבול הנוכחי כ"קו נסיגת כוחות צה"ל". הצעד השני היה נסיגת צה"ל מרצועת עזה ב–2005 ופינוי היישובים היהודיים בה וארבעה יישובים בצפון השומרון. מהלך זה הוציא את עזה מ"סל התביעות" הטריטוריאליות של ישראל, לראשונה זה עשרות שנים. יש שתי נקודות דמיון בין מהלכים אלה. האחת, הנוכחות היהודית בשטח לפני הנסיגות, היתה מזערית. השנייה, המחיר שנתבע מישראל על המשך השהייה היה גבוה מדי במונחים של חיי אדם וכסף.
למהלכים אלה היו השפעות מערערות: בצפון, חיזבאללה, ששלט ישירות בדרום לבנון ושלט בעקיפין בממשלת לבנון, לא רצה בהסכם, שמשמעותו הכרה בישראל או מתן מעמד בינלאומי לגבול הצפוני; ובדרום, העדיפה ישראל "תוכנית עצמאית שלא על פי מפת הדרכים", ובכך תרמה להשתלטות חמאס על עזה כעבור שנתיים. התוצאה — מציאות לא יציבה שהובילה לעימותים אלימים בין הצדדים, ששיאם בצפון במלחמת לבנון השנייה ב–2006, ובדרום בסדרת מבצעים ישראליים בעזה. בשני קצותיה התייצבה ישראל בגבולותיה המוכרים על ידי הקהילה הבינלאומית, אך העובדה שמצדם האחר ניצבים ארגונים איסלאמיים מיליטנטיים — השוללים הכרה בישראל והסכם קבע עמה — מרחיקה את ההיתכנות של הפיכת הגבולות עמם לבינלאומיים בטווח הנראה לעין.
אריאל שרון ואהוד אולמרט, בכהנם כראשי ממשלה, הניחו שאין בצד הפלסטיני פרטנר להסכמי קבע, וברוח השלב הרביעי, ביקשו להמשיך בדרך של עיצוב חד־צדדי של הגבול כדי לשמר רוב יהודי במדינה — שרון באמצעות גדר ההפרדה ואולמרט עם תוכנית "ההתכנסות". בניגוד לשרון, אולמרט, לאחר מלחמת לבנון השנייה והשתלטות חמאס על עזה, חזר לשלב השלישי וניסה להגיע להסכם קבע ב–2008 באנאפוליס, ניסיון שנגדע עם התפטרותו.
מי שמחפש פרספקטיבה חדשה על המציאות באזורנו, אפשר שימצא מענה מסוים בנקודת המבט הבאה: בחמש השנים האחרונות מנסה בנימין נתניהו, בשתי הממשלות בראשותו, להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור אל תוכנית האוטונומיה הפלסטינית של מנחם בגין מ–78', ואילו "האח" נפתלי בנט יומרני אף יותר, ורוצה להחזיר את ישראל לכתב המנדט מ–1922, הקובע כי בארץ ישראל יקום בית רק ללאום היהודי.
שניהם מתעלמים מהשלב השלישי של חתירה להסכמים ומהשלב הרביעי של מהלכים חד־צדדיים להיפרדות מהפלסטינים. תוך תמיכה חסרת תקדים בהתנחלויות בגדה, הם מאמינים כי הם מקרבים את ישראל לנקודת אל־חזור, שבה חלוקת הארץ תהפוך לבלתי אפשרית, וירדן תיעשה בעל כורחה המולדת החלופית של הפלסטינים. התוכניות לכך שונות, ושיאן היא "תוכנית ההרגעה" של בנט לסיפוח שטחי "סי" (בשלב הראשון), שאין בה כל היגיון מדיני, ביטחוני, מרחבי ותשתיתי.
גם מאבקם של המתנחלים נגד השלמת גדר ההפרדה — יחד עם נציגיהם בליכוד, בבית היהודי ובישראל ביתנו — נועד למנוע יצירת חלופה למדיניותם. שהרי אם יושלם המכשול של הגדר, ייקל על ממשלה שתחפוץ בכך להחליט "להתכנס" מעבר לקווי הגדר ולממש זאת במהירות, בדומה לתוכנית ההתנתקות.
אל נתניהו ובנט מצטרף אביגדור ליברמן בתביעתו לקבוע גבול אנכרוניסטי ובלתי מעשי, שלפיו רבים מערביי ישראל "ימצאו את מקומם באותה ישות (פלסטינית)". ליברמן מתעלם מהמציאות המרחבית, מעמדות הפלסטינים ומרצון אזרחי מדינתו הערבים, ועיוור לתהליכים שעברו עליהם ב–66 שנות קיומה של המדינה. ערביי ישראל, שרק 3% מהם לא נולדו בישראל, קרובים מבחינת השכלתם, מודעותם הפוליטית ומעמדם הסוציו־אקונומי לציבור היהודי בישראל יותר מאשר לפלסטינים מעברו השני של הגבול.
בהתעלמם מהמציאות, נתניהו, ליברמן ובנט מחזירים את תהליך קביעת גבולותיה של ישראל לשלב הראשון, שבו הקהילה הבינלאומית היא הקובעת, שלב שהתחיל בהכרה של 138 מדינות ב"פלסטין בקווי 1967", בהחלטת עצרת האו"ם מלפני שנתיים. בקרוב רק ארה"ב תעמוד כמכשול בדרך לשינוי מעמדה של פלסטין ממדינה משקיפה למדינה החברה באו"ם. רעיונות ישנים הצצים מחדש — כמו העברת השטחים לחסות בינלאומית זמנית (בלי התנחלויות), שנראים כרגע לא מציאותיים — עלולים, בדינמיקה הרצחנית וחסרת היציבות של המזרח התיכון, לתפוס תאוצה ולהעמיד את ישראל בפני משבר חברתי, כלכלי ומדיני כאשר תידרש ליישמם.
ההיסטוריה לא תמיד מתקדמת לעבר עתיד טוב יותר, אבל היא תמיד מתקדמת. זאת לא בדיחה, אלא קביעה עקרונית: אי אפשר לחזור לאחור, לא בזמן, ולא בתודעה. גם אם תהליך ההיבדלות של ערביי א"י החל רק ב–1922, הרי שהיום יש עם פלסטיני. וגם אם בעבר היתה הקהילה הבינלאומית נכונה להעניק לעם היהודי זכויות יתר, בהתבסס על נסיבות היסטוריות נוראיות, היום היא כבר לא מוכנה לעשות כן. אם ישראל לא תנצל את האפשרות לקבוע את גבולה המזרחי בהסכם עם מחמוד עבאס, כשישתנו המנהיגות והמדיניות הפלסטיניות, היא תיאלץ, במקרה הטוב, לאמץ צעד חד־צדדי של נסיגה לקו הגדר כדי לשמור על הרוב היהודי ולהדוף לחץ בינלאומי, ובמקרה הרע היא תביא לחזרת מצב שבו הקהילה הבינלאומית תקבע את גבולותיה. לכן יעשו טוב מנהיגי ישראל אם יטלו קורה מבין עיניהם, יביטו קדימה וישתדלו שההיסטוריה במקומותינו לא תחזור על עצמה כפארסה.
כתיבת תגובה