שאול אריאלי, מראשי יוזמת ז'נבה, בכתבה לעיתון "הארץ":
"אני גר כאן ואתה גר ברעות רק מתוקף ההבטחה האלוהית שהארץ הזאת ניתנה לעם ישראל בלבד", סיכם את השיחה בינינו השבוע מתנחל בהר חרשה (מאחז ליד טלמון). זה היה טיעון צפוי בוויכוח על חוקיות המאחז, והוא הועלה בלית ברירה, בהעדר נימוקים משכנעים אחרים. המישור העובדתי והחוקי אינו המגרש הביתי של המתנחל הלאומני־משיחי, וסיכוייו להכריע בו קלושים.
הטיעון הנ"ל, הנשמע כיום גם מפי שרים וח"כים רבים, מבטא את היכולת של הדת להעניק למאמיניה תשובות אקסיומטיות לכל תחומי החיים. הוא משרת את חסידי הלאומנות המשיחית, שעמם נמנים אנשי הבית היהודי, אך גם רבים מהליכוד, שפועלים לנכס את הציונות החילונית ואת הישגיה, ולשכתבם לפי ערכיהם. לשיטתם, ההבטחה האלוהית לעם ישראל לרשת את הארץ, והתגייסותם למענה, הן שהביאו לתקומת מדינת ישראל ולשגשוגה, ולא כל מהלכי התנועה הציונית והחלטות מנהיגיה.
העובדה כי האמונה בגאולה בידי משיח, שנאזקה במשך 2,000 שנה בציווי הדתי "לא לקרב את הקץ", לא חוללה תקומה ריבונית של העם היהודי במולדתו ההיסטורית — אלא רק בהינתן הצהרת בלפור, הזכות להגדרה עצמית, ואישור כתב המנדט ב–1922 — לא הצליחה לערער את המבנה האמוני הקושר תמיד בעיני המשיחיים את כל האירועים לאל היהודי. לרב קוק (הראי"ה) לא היה כל קושי לנכס את הצהרת בלפור בכותבו "אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו… כל בעל נפש, שיש בו יכולת לחדור ולהתבונן במה שמצוי מעבר לתופעה החיצונית הנראית לעין יודע שיד ד' נראית מנהיגה את ההיסטוריה ועתידה להוביל את התהליך הזה אל השלמתו".
העובדה שההנהגה החילונית — הרצל, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן־צבי, בן־גוריון, שרת ואחרים — היא זו שאימצה לעם היהודי שאיפות פוליטיות ופעלה להגשמתן במסגרת תנועה לאומית, הציונות, אינה ממוטטת את ההנחה של חסידי הקוקיזם. חסידי הלאומנות המשיחית לא ראו במפעל המדיני וההתיישבותי של התנועה הציונית מהלך שנחוץ לבניית כלכלתה ומוסדותיה של המדינה שבדרך, אלא אות אלוהי לסיום הגלות ולתחילת הגאולה.
הם אינם מתרשמים מהעובדה שהציונות החילונית ביקשה לכונן חברה חילונית וליברלית, כפי שאיים ז'בוטינסקי בתקיפות: "בבית הלאומי נכריז על אותם יהודים שלא יסירו מעליהם את חלד הגלות ויסרבו לגלח את הזקן ואת הפאות כעל אזרחים מדרגה שנייה. לא ניתן להם זכות בחירה". במשנתם, הציונות החילונית היא החמוֹר — החוֹמר — שעליו רוכב המלך המשיח המבשר את הגאולה, כמאמר הפסוק: "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַיִם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא, עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר, וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" (זכריה ט, 9).
הרצי"ה, הרב קוק הבן, נרתם להסביר את "הנס" הדתי שבהקמת המדינה. לשיטתו, החלטת החלוקה לא היתה פרי של המאמץ המדיני האדיר של התנועה הציונית, השפעת השואה והתבססות היישוב היהודי בארץ, אלא קרתה רק משום שאלוהים היטה את לב אומות העולם לתמוך בתהליך הגאולה, וכאשר מגיעה הגאולה, אין מקום לנסיגה: "כאיילת השחר — כך היא גאולתם של ישראל".
לפי המשיחיים, גם הניצחון במלחמת העצמאות איננו תוצר של עומק הראות המדינית של בן גוריון ואחרים. אניטה שפירא מדגישה כי החיפוש המתמשך של בן גוריון אחר העיתוי הנכון להקמת המדינה התבסס על נתונים ולא על נסים: "בשנות ה–30 הוא דיבר על פתרונות עם הערבים, אבל באותו זמן הוא רשם אצלו ביומן כל חודש, בשקט ובהיחבא, סטטיסטיקות המשוות בין מספר הגברים בגיל גיוס — יהודים וערבים. כמה עוד אנו צריכים כדי שנוכל לעמוד נגדם".
הניצחון לפי המשיחיים לא היה אלא נס אלוהי, כי רק כך יכולים הם להסביר את מיתוס ניצחונם של מעטים וחלשים על רבים וחזקים. הכנותיו המדוקדקות של היישוב היהודי בהנהגת בן גוריון — כפי שהוא הסביר זאת ב–1960 לכנסת: "במלחמת הקוממיות היו הערבים מפולגים… הם גם לא היו מצוידים… כשבא הציוד שלנו הוא היה יותר טוב משלהם. מלבד זאת, אם כי זה נראה קצת משונה, לנו היה אז צבא יותר גדול מאשר להם" — הן עובדה היסטורית חסרת משמעות מבחינתם.
כך נהפכה גם מלחמת ששת הימים לנס אלוהי. אפילו את ההתנחלות בשטחים, ספינת הדגל של משנתם, הם נימקו בעובדה שהחמור החילוני העובד בשירותם רק התחלף, ו"לא ידע מי הקורא אותו". אלון, פרס ורבין הם שדחפו את בני הקיבוצים והמושבים לבקעת הירדן, גם אם לא בהצלחה יתרה. ודווקא שרון, החילוני והפרגמטי, היה זה שהפך את מפעל ההתנחלות למה שהוא היום, באמצעות ניצול מצוקת הדיור של החרדים ודחיקתם למודיעין עלית ולבית"ר עלית, ודחיקת החילונים — עולים ובני המעמד הנמוך ומעמד הביניים — למעלה אדומים ולאריאל. הלאומנים המשיחיים לא הצליחו להקים ולו יישוב אחד שבו חיים רבבת יהודים. רוב יישוביהם קטנים, מבודדים ונסמכים על תמיכת המערכת הממשלתית.
בניגוד לדוגמטיות המשיחית, שיודעת להסביר את מהלכי ההיסטוריה רק בכיוון של התפשטות טריטוריאלית המגובה בציווי אלוהי, מנהיגיה החשובים של ישראל ידעו לדבוק בחזון הציוני של מדינה דמוקרטית של העם היהודי בנקודות ההכרעה ההיסטוריות, גם כאשר זה היה כרוך במהלכים של התכנסות. הם השכילו לעצב את המציאות באמצעות הבנה נכונה שלה. בחינה מדוקדקת של התנאים הדמוגרפיים והמדיניים הניעה את בן גוריון להסתפק בקווי שביתת הנשק ("הקו הירוק") ב–1949, ולהסיג את צה"ל מסיני ב–1956. כך הכריע בגין על שלום עם מצרים בתמורה להחזרת סיני ב–1979, ורבין החזיר בהסכם עם ירדן ב–1994 אדמות שישראל השתלטה עליהן בערבה. ברק נסוג מדרום לבנון ב–2000, וכעבור חמש שנים שרון פינה את צה"ל והיישובים מרצועת עזה ומצפון השומרון.
בכל אלה נוכחנו, למגינת לבם של הלאומנים־המשיחיים, כי שום התערבות אלוהית, גם לא כזו של הרגע האחרון, לא אירעה כדי למנוע את המהלכים הללו. המנהיגים הללו ראו בטריטוריה של ישראל אמצעי לסיפוק צורכיה המדיניים, הכלכליים, התרבותיים והחברתיים המשתנים של החברה הישראלית, ולא מטרה מקודשת בפני עצמה ובלתי ניתנת לשינוי, הגוברת על כל שיקול ואינטרס אחרים. הם גם לא קידשו את הסטטוס קוו כגולדה ושמיר בזמנם, וכנתניהו היום, אלא בחרו בעשייה ציונית אקטיבית ואחראית.
בשל האמונה העיוורת של חסידי הלאומנות המשיחית שכל מה שקורה במערכת המדינית והפוליטית הוא ביטוי להעדפות אלוהיות, ושהיכולת להבין את מהלכי ההשגחה נתונה רק להם, לתפישתם אין כל צורך בדמוקרטיה. "הגיעה העת שתפנה את מקומה", אמרה יהודית קצובר. יתרה מזאת, החסידים הללו, הטוענים ש"כל מדרך רגל שלנו, כל הנפת יד, פותחים וסוגרים מעגלים חשמליים המדליקים נורות בעולמות העליונים", דורשים את כל ההעדפות והאמצעים התקציביים. הגדיל לטעון ח"כ בצלאל סמוטריץ', שבמאמר שפירסם לפני שנה תחת הכותרת "מגיע לנו יותר", הסביר, ללא שמץ מבוכה, שראוי שהמדינה תשקיע יותר תקציבים בחינוך של הציונות הדתית. מדוע? מפני שלפי אמונתו על בניה הוטלה המשימה להנהיג את עם ישראל.
לאן להנהיג את עם ישראל? לחנן פורת התשובה — ל"הקמת 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', השבת שכינה לציון, כינון ממלכת בית דוד ובניין בית המקדש — כנקודת מפתח לתיקון עולם במלכות ש־די". תשובה זו, שניתנה ב–2008, רק חזרה על מה שנכתב ב–1974 עם הקמת גוש אמונים, שביקש לעצור את ההסדרים המדיניים שלוו בוויתורים על טריטוריה שנכבשה, וליטול לידיו את מושכות הציונות: "גוש אמונים קם מתוך מטרה ליצוק בשורה חדשה־ישנה בכלים ובדפוסים קיימים, כדי לשוב ולעורר מחדש להגשמה ציונית מלאה במעשה וברוח… תוך הכרה כי מקור החזון במורשת ישראל ובשורשי היהדות, ותכליתו — הגאולה השלמה לעם ישראל ולעולם כולו".
באותה עת רק מעטים הבינו את גודל האיום על החזון הציוני, בהם רבין, שכתב ב–1979: "בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר — סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית. נגד תפישתם הבסיסית, הנוגדת את בסיסה הדמוקרטי של ישראל, היה הכרח להיאבק מאבק אידיאי, החושף את המשמעות האמיתית של עמדות הגוש ודרכי פעולתו"; ופרופ' ישעיהו ליבוביץ, שהסביר כי משנתו המשיחית של הרצי"ה תגרום למעבר "מן האנושיות דרך הלאומיות אל החייתיות", ותהפוך את "עם ה'" ל"עם הארץ".
היום, בממשלות נתניהו, נהפכה הגישה הלאומנית־משיחית למדיניות הרשמית. נציגיה המובהקים אוחזים בתיקים מינסטריאליים חשובים — חינוך, תרבות, משפטים, ביטחון פנים, עלייה, תיירות ואף בנציגות באו"ם. הצהרותיהם ומעשיהם מעצבים את הדימוי של ישראל בדעת הקהל העולמית, הודפים ומרחיקים ממנה את ידידיה הקרובים ביותר, וגורמים לכרסום מתמשך בתמיכה של יהדות התפוצות. הסיכוי להשיב את הציונות למקורותיה וליורשיה האמיתיים תלוי בהתפכחותו של הציבור היהודי בישראל מאשליית המשיחיות מעשה ידי אדם, שכל כולה פוליטיקה של מטה המתנהלת בדפוסים של לאומנות גזענית נגועה בשחיתות, ומאיימת על עתידה הביטחוני, הדמוקרטי, המוסרי והחברתי של מדינת ישראל".
כתיבת תגובה