אירופה לא עוינת את ישראל (פורסם ב"הארץ")
נדב תמיר
עם התגברות הקריאות באירופה להקמת מדינה פלסטינית מתחזק הנרטיב במחוזותינו, הקושר בין העמדה האירופית בנושא הסכסוך הישראלי־הפלסטיני לבין האנטישמיות וריבוי המהגרים הערבים באירופה. נרטיב זה מוטעה במקרה הטוב, ומניפולטיבי במקרה הרע.
הפער בין התפישה הישראלית לאירופית נובע מהבדלי גישות באשר ללאומנות, כוחנות וזכויות אדם. הפער הזה מעמיק ככל שהכיבוש נמשך וממשלות ישראל נתפשות כפחות מעוניינות בסיומו, וככל שנראה שהן פחות חולקות עם אירופה את השקפת העולם הליברלית.
הלקח שהפיקו מדינות אירופה ממלחמת העולם השנייה הפוך מהלקח שהפיקה הציונות. מדינות אירופה, שבעבר שפכו אחת את דם רעותה, הפנימו את סכנות הלאומנות ופנו לאיחוד ולקידום זכויות מיעוטים. ישראל קמה על לקח המקדש לאומיות ועוצמה צבאית. עד מלחמת ששת הימים נתפשה ישראל באירופה כדמוקרטיה קטנה ומאוימת, החולקת עמה ערכים ליברליים. מאז המלחמה ב–1967 השתנתה בהדרגה תדמיתה של ישראל, שנתפשת כיום כמעצמה אזורית כוחנית.
כל עוד שמרה ישראל על ערכים ליברליים והקפידה על רדיפת שלום, בעוד הסרבנות היתה נחלת הערבים, ניתן היה לסמוך על יחס סובלני לכיבוש מצד אירופה. גם כיום האירופים נוקטים מדיניות המפרידה בין ביקורתם על הכיבוש וההתנחלויות, לרצונם "לחבק" את ישראל בגבולות 67', תוך תמיכה בצורכי הביטחון שלה והערכה ליכולותיה בתחומי המדע והטכנולוגיה. במנותק מעמדתן הפוליטית, ממשלות אירופה שותפות לדאגה שלנו לנוכח האנטישמיות הישנה והחדשה, ופועלות נגדה גם אם לעתים "קצרה ידן".
בישראל טושטש הפער בין יחסם של האירופים לישראל לבין יחסם להתנחלויות, בניסיון להימנע מהתמודדות עם ביקורת, תוך האשמת האירופים באנטישמיות. נרטיב זה הוטמע בציבור, כמו גם טיעוני פרשנים כי מדיניותה של אירופה מושפעת מן האוכלוסייה הערבית הגדלה.
בפועל המציאות שונה ואף הפוכה: הימין הלאומני מתעצם באירופה בהשפעת המהגרים. בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי זכו מפלגות הימין הלאומני בהצלחה חסרת תקדים. הימין הלאומני באירופה, המונע משנאת זרים, התאפיין מסורתית באנטישמיות מובהקת, אך באחרונה נהפך לתומך ישראל נלהב, לנוכח מה שהוא רואה כאויב משותף — מוסלמים וערבים.
הלאומנים באירופה חולקים עם הלאומנים הישראלים הערצה לפופוליזם כוחני. ניכרת הערצתם לכוחנותו של הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין, לעומת זלזולם בנשיא האמריקאי ברק אובמה, במיוחד על שום נטייתו להימנע מפתרונות צבאיים.
בהכללה נראה, שכיום הימין הלאומני האירופי אוהב את ישראל (השמרנית), אך שונא יהודים (וזרים) בעוד השמאל הליברלי באירופה אוהב יהודים ושונא את ישראל. הבעיה עם הנרטיב הזה היא בהיותו נבואה המגשימה עצמה, שכן הוא מחזק את מגמת הקורבנות הישראלית, שמרחיקה אותנו מאירופה.
להבדיל ממדינות אחרות, לישראל אין קואליציה טבעית המבוססת על שפה, דת, או אזור גיאוגרפי. הקואליציה היחידה שלנו בזירה הבינלאומית, כמו גם שאיפתנו להשתייך לארגונים מערביים, מבוססת על שותפות בערכים ליברליים. ככל שישראל מתרחקת מערכים אלו, אנו מאבדים את בעלות בריתנו הטבעיות.
במקום לצמצם את פערי הלקחים ההפוכים מהשואה באמצעות דיאלוג שבו יבינו האירופים את האיומים וצורכי הביטחון הישראליים, וישראל תטמיע את החשיבות שמייחסים האירופים לזכויות המיעוטים ואת העדפתם לפתרונות מדיניים, ישראל מתרחקת ושומטת את בסיס ההבנה המשותף.
עמדת אירופה נגד הכיבוש וההתנחלויות איננה עמדה אנטי־ישראלית ולא אנטישמית. מעבר לדאגה האותנטית לזכויות הפלסטינים, רבים באירופה ובעולם מאמינים שזו עמדה פרו־ישראלית, מפני שהמשך הכיבוש פוגע בביטחון ישראל וביכולתה להישאר דמוקרטיה ובית לאומי ליהודים. גם אלו בינינו שאינם מסכימים עם גישה זו צריכים להבין שהיא אינה נובעת מעוינות.
לישראל אינטרס עליון בקירבה לאירופה מסיבות ערכיות ופרקטיות. ערכית — בשיתוף ערכים מערביים, ומעשית — ככלכלה מבוססת על יצוא, שאירופה היא שותפת הסחר הגדולה שלה. הגישה המקובלת אצלנו לאחרונה, לפיה "לא משנה מה נעשה, אירופה תמיד נגדנו", מנציחה פער מזיק במקום לצמצמו. יש לשנות את הגישה הזאת מן היסוד.
הכותב הוא דיפלומט שכיהן בשנים האחרונות כקונסול כללי בבוסטון וכיועצו המדיני של הנשיא שמעון פרס
כתיבת תגובה