פלשתינים על חוף הים בישראל: רגע של נורמליות

אז אולי זוהי הזדמנות לבחון מחדש את מדיניות איסור מעבר הגבול? אולי הגיע הזמן שנבין כי אין שום הבדל בין פלשתיני מאבו דיס, החי בשטח היישוב שסופח לירושלים, ואשר רשאי להסתובב כאוות נפשו בכל מקום בישראל הריבונית, ובין שכנו החי בשטח הכפר שלא סופח לירושלים, ואשר כל מעבר בלתי מורשה שלו לירושלים או למקום בישראל, הופך אותו לשב"ח (שוהה בלתי חוקי)? 

הגבלת התנועה בין השטחים הכבושים לבין ישראל נעשתה בימים קשים במיוחד, בפאתי האינתיפאדה הראשונה בשנות ה־80, ובמצב שבו אנשי חמאס חטפו חיילים ורצחו אותם. היתה אז הצדקה להטלת הגבלות על המעבר לישראל, אבל כדאי לזכור כי פיגועי הטרור הקשים ביותר התרחשו כאן דווקא לאחר הטלת המגבלות הללו. אי־הסרתן במשך כ־30 שנה נגרמת מפני ששום ממשלה לא קיבלה על עצמה מאז את האחריות שתוטל עליה אם, חלילה, יתרחש אירוע קטלני לאחר ביטול המגבלות.

בניגוד למהלכים כמו הנסיגות החד־צדדיות מלבנון ומרצועת עזה, שביטולם קשה ביותר, הרי החזרת ההגבלות, על רקע חידוש אלימות, פשוטה יחסית. היא גם מאפשרת שימוש בה ככלי ליצירת לחץ חברתי על מחבלים פוטנציאליים להימנע מביצוע זממם, כדי שלא יגרמו לחסימת הכניסה לישראל.

כוח הקנייה של התיירים הפלשתינים הנכנסים כרגע לישראל על תקן שב"חים, רחוק עד גיחוך מלהוות מנוף צמיחה לכלכלה הישראלית, אבל אין סיבה רצינית למנוע מן המשפחות המגיעות מן הגדה המערבית לשהות מעט בישראל, להיכנס ולשבת בכיסאות נוח בחוף הים. מצב שבו הילדים הגדלים בצד הפלשתיני – שהישראלים היחידים שהם מכירים הם חיילי צה"ל – יוכלו לראות את בני גילם הישראלים משחקים מטקות, אינו תחליף להסכם שלום, אבל הוא עשוי לגרום לשני הצדדים להבין שבצד השני חיים בני אדם.