שאול אריאלי, מראשי יוזמת ז'נבה, כותב ל"הארץ": תמיכתה של מעצמה עולמית בפרויקט הציוני היא אבן הראשה במדיניות של התנועה הציונית, מהקמתה ועד ימינו. בסבך עלייתן ונפילתן של המעצמות העולמיות, ובמערכת היחסים המשתנה בין התנועה הציונית לפלסטינים ולעולם הערבי, היתה תמיכה זו תנאי הכרחי לכינונה של מדינת ישראל, להתפתחותה ולהשתלבותה בקהילה הבינלאומית. ראשי התנועה הציונית וממשלותיה השכילו להשיג תמיכה כזו ולשמרה, גם אם לעתים נאלצו לנהל משבר זמני ביחסים עם המעצמה, או אף להחליפה כשנדרש. ואולם,בנימין נתניהו, בעשור המצטבר לשלטונו, בוחר להחריף את המשבר עם ארה"ב המעצמה היחידה התומכת כיום בישראל. המשך טלטולה של אבן הראשה הזאת עלול להפיל על ישראל את הקשת כולה, תחתיה היא שורה זה יותר מיובל שנים.
תמיכה של מעצמה עולמית נדרשה בתחילת המאה העשרים לשם כינונו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, וכפועל יוצא מזה שלילתה של ישות מדינית לאומית מערביי ארץ ישראל אז, אף שהם היו הרוב המכריע (90%) בקרב תושבי הארץ, כפי שוועדת אונסקו"פ הודתה ב–1947: "עקרון ההגדרה העצמית לא הוחל על [ערביי] פלשתינה בהינתן המנדט ב–1922…". במציאות שבה נהנו הערבים מדומיננטיות דמוגרפית ומרחבית, תמיכה זו איפשרה את ההגירה היהודית לארץ, את רכישת הקרקעות ואת הקמת המוסדות הלאומיים, שהיו הכרחיים למהפך הנדרש של כינון מדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי.
תובנה זו הכתיבה את מאמציהם של הרצל, ויצמן ואחרים, שפריים היה הצהרת בלפור של ממשלת בריטניה וכתב המנדט של חבר הלאומים. ז'בוטינסקי הסביר זאת ב"קיר הברזל" ב–1923: "לשם מה זקוקים אנו להצהרת בלפור? לשם מה זקוקים אנו למנדט? משמעותם בשבילנו נעוצה בכך, שכוח חיצוני הטיל על עצמו התחייבות ליצור בארץ תנאי מינהל וביטחון כאלה, שבהם תהיה האוכלוסייה המקומית, למרות כל רצונה, משוללת אפשרות להפריע להתיישבותנו…. ואנו כולנו, בלא יוצא מן הכלל, דוחקים בכוח החיצוני הזה, יום־יום, שימלא את תפקידו בתקיפות ובלא ריתוי".
נסיגת בריטניה מיישום סעיפי המנדט והצעתה לחלוקת הארץ בדו"ח פיל ב–1937 החריפו את הוויכוח הפנימי בתנועה הציונית בנוגע ליחסים עמה. כעבור עשור, ב–1946, עם התפטרות ויצמן, שהוביל את המדיניות הפרו־בריטית, מנשיאות ההסתדרות הציונית, נחתם הפרק הבריטי, והיישוב היהודי בהנהגת בן גוריוןנאלץ למצוא פטרון חדש בדמות ארה"ב.
ארה"ב של הנשיא טרומן תמכה בהחלטת החלוקה ובכך סייעה להקמת מדינה יהודית. אך כאשר הממשל האמריקאי הציב אולטימטום ודרש להימנע מהכרזת העצמאות, בן גוריון לא נרתע מלהכריז: "כאשר עלי לבחור בין הסכמה ושיתוף פעולה עם ארה"ב מחד לבין עצמאות וביטחון, אני בוחר בעצמאות וביטחון… גם אם הדבר יביא על ישראל סנקציות חמורות". הוא העז לנהוג כך משום שתמיכת ארה"ב היתה מותנית ביכולת של היישוב היהודי להשיג את מטרותיו באותה עת, ועל רקע העובדות הבאות, השונות ממצבה של ישראל היום:
ראשית, בן גוריון לא דרש תמיכה כדי לשלול את הזכות להגדרה עצמית של ערביי א"י, כפי שעושה נתניהו. בפברואר אותה שנה הוא כתב לשר החוץ הבריטי בווין, כי "יש ליישוב הערבי בארץ זכות להגדרה עצמית, ושלטון עצמי…"; הוא הכיר בהחלטת החלוקה 181, שהורתה גם על הקמת מדינה ערבית, וההחלטה אף נכללת בהכרזת העצמאות. שנית, הסתלקות הכוחות הבריטיים והקמתה של מדינה עצמאית היתה מאפשרת את פתיחת שערי הארץ לעליית מאות אלפי יהודים, שהמתינו לכך באירופה, ואת קליטתם של אמצעי הלחימה שנרכשו שם. שלישית, בן גוריון הכיר בכוחו של היישוב היהודי להכריע את המלחמה ולעמוד בפני פלישת צבאות ערב. את העובדות הללו סיכם באומרו: "גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה". ושני אלה, להבנתו, עמדו לה.
עם הקמת מדינת ישראל ב–1948 ואובדן המעמד המדיני של הפלסטינים כקולקטיב לאומי, נדרשה תמיכה של מעצמה עולמית בישראל כדי להיאבק במדינות ערב, שירשו את הסכסוך והתיימרו לייצג את הפלסטינים. בן גוריון השכיל להעריך את המעמד של ישראל, ולהסיג את צה"ל מצפון מזרח סיני שנכבש במבצע "חורב", לנוכח האולטימטום הבריטי, שאליו הצטרף טרומן. כך נהג בן גוריון גם כעבור שמונה שנים במלחמת סיני, כשישראל היתה שותפה לשתי המעצמות שירדו מנכסיהן — בריטניה וצרפת — ומיהר להסיג את צה"ל מסיני בשל עמדת הנשיא אייזנהאואר. עם זאת, על רקע מעמדה של ישראל במלחמה הקרה, הוא עמד מול הלחץ של הנשיא קנדי וסירב להתיר ביקורי פקחים אמריקאים בכור הגרעיני בדימונה. גם יורשו, אשכול, פתח במלחמה ב–1967 רק לאחר שקיבל אור ירוק מהנשיא ג'ונסון, ואף פתח את שערי הכור לפקחים אמריקאים.
עמידת ארה"ב לצד ישראל מאז 1967 סייעה לה הן במלחמת יום הכיפורים והן לאחריה, בהשגת הסכם השלום עם מצרים, וזאת גם אם הנשיא קרטר נדרש ללחוץ על ראש הממשלה בגין, כדי שיסכים לנסיגה מלאה מסיני. ההסכם עם מצרים הוליד בין היתר את הסיוע האמריקאי לישראל, שהצטבר עד היום ליותר מ–120 מיליארד דולר. דווקא הסרבנות הישראלית, בדמות טרפוד "הסכם לונדון" על ידי ראש הממשלה שמיר ודחייתו את יוזמת השלום של שר החוץ האמריקאי שולץ, תוך כדי האצת מפעל ההתנחלות, הניעה את הנשיא רייגן להתאמץ ולחפש את המטבע במקום אחר, שנחשב עד אז לחשוך בעיני האמריקאים: הכרת אש"ף ב–1988 בהחלטת החלוקה 181 ובהחלטות 242 ו–338 ביטלה את ההיגיון שבהמשך התמיכה האמריקאית בשלילת זכותם של הפלסטינים למדינה.
בניגוד לשמיר, שלא זיהה את השינוי והתבצר בעמדותיו מול הנשיא בוש האב גם כשזה גרר אותו לוועידת מדריד ב–1991, ראש הממשלה רבין הבין והפנים זאת, ומיהר להתאים את המדיניות של ישראל למציאות החדשה, כדי לשמור על האינטרסים שלה. רבין ראה את השינוי ביעדה של התמיכה האמריקאית — משלילת הזכויות הלאומיות של הפלסטינים להבטחת ביטחונה ועליונותה הצבאית של ישראל גם לאחר שתקום לצדה מדינה פלסטינית. מיד לאחר בחירות 1992 הוא הציב סדרי עדיפות אחרים בהקצאת המשאבים הלאומיים, וסבר כי על ישראל לשלם את המחיר המדיני לפלסטינים, כדי להוציא את מדינות ערב ממעגל הסכסוך ולמזער את האיום מצדן. גישה זו הניבה את הסכם השלום עם ירדן מיד לאחר החתימה על הסכם אוסלו. היעד החדש, שאומץ גם על ידי ראשי הממשלה ברק, שרוןואולמרט ועל ידי הנשיאים קלינטון ובוש הבן, הביא לשגשוג ביחסים בין שתי המדינות והניב, לצד סיוע ושיתוף פעולה אסטרטגי, הצעות והצהרות מדיניות תומכות, כמו "מתווה קלינטון" (2000) ומכתב בוש לשרון (2004).
לעומת ראשי הממשלה האלה, נתניהו עומד כארי על זכותו שלא להחליט, ומצטייר כקוסם־הוזה, המנסה להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור. הוא מבקש ליהנות מתמיכת ארה"ב ובה בעת לחזור ולשלול את הזכויות הלאומיות של הפלסטינים, כפי שהכריז בבחירות האחרונות ("אם אבחר לא תקום מדינה פלסטינית"). הוא סבור כי יוכל להכריח את ארה"ב להתכחש למחויבותה לקהילה הבינלאומית ולעמוד לצדו נגדה, והזהיר במערכת הבחירות, שאם המחנה הציוני ינצח, הוא יחבור לקהילה הבינלאומית. כל העולם נגדנו, אליבא דנתניהו, רק משום שהעולם תומך במימוש רעיון "שתי מדינות לשני עמים" במתווה אנאפוליס או קלינטון או ז'נבה.
בכך ממשיך נתניהו לדרדר בעקביות את יחסי ישראל עם הממשל האמריקאי. הוא החל בזה בתקופת קלינטון, שעה שבפומבי התחייב לכבד את ההסכמים ולקדמם, אך בפועל התגאה: "אני עצרתי בעצם את הסכמי אוסלו". את האמון של ממשל אובמהאיבד נתניהו לאחר שזרה דלי חול בעיניו בנאום בר אילן, תוך שהוא דוחף בנחישות מופלאה להרחבת ההתנחלויות.
נתניהו אינו מפנים כי עמדתו השוללת מדינה פלסטינית — בטענה ש"כל שטח שיימסר ייתפס על ידי גורמי האיסלאם הקיצוני" — מחזקת את הגורמים הקיצונים, שבהעדר הסכם זוכים להצלחה. הוא אינו מפנים, כי עמדה זו מחבלת בסיכוייו לגייס את הממשל האמריקאי נגד איראן, המחזקת את אחיזתה במזרח התיכון, ומבקשת להגיע לנשק גרעיני כדי לשנות את מערך הכוחות הפרו־מערבי.
התנהלות נתניהו משקפת מדיניות של מהמר. הוא מודע לכך שאין בנמצא שום אלטרנטיבה לתמיכת ארה"ב. עמדותיהם של האיחוד האירופי, רוסיה וסין בנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני הפוכות מאלה של ישראל. לפיכך נתניהו מבקש לעשות את שלא ייעשה — ולשמור את תמיכת ארה"ב שלא באמצעות נשיאה הנבחר. נתניהו מניח כי תמיד יהיה בכוחם של יהודי ארה"ב להשיג רוב אוהד בקונגרס, שימנע מכל נשיא לשנות משמעותית את היחס של ארה"ב לישראל. הנחה זו מתעלמת מהשינויים הדמוגרפיים בארה"ב, מעמדת רוב יהודי ארה"ב וממגמת הההתרחקות שלהם מישראל, הנובעת מכך שמדיניות נתניהו מסכנת אותם בכך שיואשמו בנאמנות כפולה.
אם נתניהו לא יפנים את השינויים והתהליכים שפוקדים את המערכות האזורית והבינלאומית, ויסרב לנטוש את שולחן ההימורים, הרי שזה לא ממש משנה איזו ממשלה ירכיב. מדיניותו הנוכחית תמשיך לשמש כר נוח להצהרות הלוחמניות ונטולות ההיגיון המדיני של בנט, חוטובלי רגב ודנון, ותערער את התמיכה האמריקאית, שבלעדיה ישראל תתקשה להתנהל במאה ה–21.
כתיבת תגובה