מאת: שאול אריאלי
פרופ' יהושפט הרכבי כתב ב–1982, בהתייחסו למרד בר כוכבא ולריאליזם מדיני בן־זמננו: "סכנת טעות לאומית היתה טבועה בעצם הווייתנו כארץ של חזון, שכן החזון מבקש לשנות את המציאות. אולם גודל החזון, המתנה את הגשמתו, היא מציאותיותו, הטמונה בכך שלמרות שהחזון מבקש להתעלות על המציאות, רגליו תמיד נטועות בה. זה ההבדל בין חזון לבין פנטזיה המרחפת על כנפי האשליה" ("חזון, לא פנטזיה: לקחי מרד בר כוכבא וריאליזם במדיניות בימינו").
הנתונים הדמוגרפיים שפירסם המינהל האזרחי בסוף 2015 על מספר הישראלים החיים במחוז יהודה ושומרון מראים, כי גם בשנה החולפת המאמצים שממשלת ישראל החדשה בראשות בנימין נתניהו משקיעה בביסוס מפעל ההתנחלויות במטרה לקבוע עובדות בלתי הפיכות, מבטאים אשליה עצמית יקרה להחריד. משמעותם היא המשך הפגיעה במעמד ובתדמית של ישראל, וערעור המבנה החברתי שלה.
האוכלוסייה היהודית ביהודה ושומרון צמחה ב–4% ב–2015, שיעור כפול מבישראל, ונתון זה נישא על שפתי כל חסידי "ארץ ישראל השלמה". אך האמת, כתמיד, טמונה בפרטים ובמגמות העולות מהם. ממשלת ישראל אינה טורחת לערוך את ההבחנה הנדרשת בין מקורות הגידול למיקומיו השונים, משום שהעמימות משרתת את מטרתה: להוכיח שהאוכלוסייה היהודית גדלה ותופסת אחיזה משמעותית בכל שטח הגדה, ומקיימת מציאות בלתי הפיכה המבטלת את היתכנות רעיון שתי המדינות.
גם ב–2015, בדומה לחמש השנים שקדמו לה, כמעט 90% מ–15,523 התושבים שנוספו ביהודה ושומרון, נוספו כתוצאה מריבוי טבעי. הירידה הדרסטית ב–20 השנים האחרונות בשיעור ההגירה מתחומי הקו הירוק לשטחי הגדה (מכ–6,000 נפש ב–1996 לפחות מ–2,000 ב–2014) מעידה על כך ש"עם ישראל מצביע ברגליים", ולא רואה את עתידו בהתיישבות שם.
מטבע הדברים, כאשר מדובר בריבוי טבעי, חלק גדול מהגידול במספר הישראלים התרחש בקרב החרדים — כ–40%. כמעט כל הגידול הזה התרחש בשתי הערים החרדיות ביתר עלית ומודיעין עלית. ערים אלה הוקמו כפתרון זול למצוקת הדיור של החברה החרדית בישראל, וצמיחתן נובעת משתי סיבות: היותן צמודות לקו הירוק, והעובדה שעל פי כל ההצעות שהוצגו אי פעם במו"מ על ידי ישראל או הפלסטינים, הן אמורות להישאר בריבונות ישראל.
פרשנות זו מתחזקת לנוכח העובדה שבמועצה המקומית החרדית עמנואל, הרחוקה מאוד מהקו הירוק, חל בשנה החולפת גידול מזערי של 27 תושבים, אף על פי שהיא שוכנת בתחומי הגדר המתוכננת (בביתר עלית נוספו באותה שנה 2,361 תושבים). מגמה דומה ניכרת גם בשתי הערים החילוניות מעלה אדומים ואריאל, הנמצאות אף הן בתחומי הגדר המתוכננת. מעלה אדומים (הרחוקה חמישה ק"מ מהקו הירוק) תרמה למספר הישראלים החדשים פי שניים מאריאל (הרחוקה 21 ק"מ מהקו הירוק); עם זאת, הגידול בשתיהן יחד מהווה רק 7% מסך הגידול במספר הישראלים ב–2015 בכל הגדה, ורק 9.3% מהגידול בתחומי הגדר המתוכננת. לאור זאת אפשר לקבוע, כי רגלי החרדים, שרובם המכריע מכנים עצמם "מתנחלים בעל כורחם", וגם רגלי החילונים, נטועות היטב במציאות. אין הם לוקים בפנטזיות.
גם השנה, כבכל 40 השנים האחרונות, 75% מהגידול במספר הישראלים התרחש ב"גושים", למרות העובדה שבשנים האחרונות כ–50% מיחידות הדיור החדשות נבנו מחוץ ל"גושים". מתוך הנחה כי אין די ב"גושי" ההתנחלויות — התופסים רק 4%–5% משטח הגדה — כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית במסגרת הסדר קבע הכרוך בחילופי שטחים, אנשי הבית היהודי וחבריהם בליכוד ממקדים את רוב מאמציהם בהרחבת ההתנחלויות המבודדות ובחיזוק המאחזים הלא־חוקיים, שרוב תושביהם נמנים עם תומכי המפלגות הללו. נתוני המינהל האזרחי מראים, כי בעוד שבתחום הגדר המתוכננת רק 9% מהגידול במספר הישראלים נזקף לזכות היישובים המזוהים עם "גוש אמונים" לדורותיו, הרי שמחוץ לגדר הם אחראים ליותר מ–50% מהגידול במספר הישראלים.
בהתאם ל"חזון" של הליכוד והבית היהודי, במפלגות אלה סבורים כי יצליחו לקבוע עובדות דמוגרפיות ומרחביות שימנעו את חלוקת הארץ על ידי הזרמת תקציבים חריגים ומפלים לטובה ליישובים המבודדים בכל תחומי החיים. בפועל המציאות חזקה יותר מ"החזון". ראשית, הזרם הלאומני־דתי־משיחי תורם פחות מחמישית מכלל הגידול השנתי במספר התושבים בגדה. במספרים מוחלטים, תוספת זו, המתחלקת על פני עשרות יישובים קטנים, אינה מגיעה אפילו למחצית מהתוספת בשתי הערים החרדיות. שנית, מחוץ ל"גושים" הדומיננטיות הדמוגרפית הפלסטינית הולכת וגוברת למול ההתנחלויות המבודדות, ועומדת היום על יחס של 1:26.
שלישית, חלק מהיישובים היהודיים קופאים על השמרים. בחלקם הגידול באוכלוסייה הוא בשיעור נמוך מהשיעור הממוצע בישראל, ואילו באחרים יש אף ירידה במספר התושבים. ה"אינפוזיות" שתנועת "אמנה" מזריקה ליישובים המבודדים בדמות גרעיני התיישבות, אין די בהן כדי להגדיל אותם ולפתחם. אם מתעלמים מהנוכחות הצבאית המסיבית הנדרשת לאבטחתם, ההשפעה הדמוגרפית והמרחבית של היישובים המבודדים בטלה בשישים, בדומה להשפעת המאחזים הלא־חוקיים, שממשלת ישראל משקיעה כיום מאמצים ב"הלבנת" 35 מהם. גם הכוונות לחוקק חוק שיחייב את הפלסטינים לוותר על אדמתם הפרטית הנמצאת בהתנחלויות הללו בתמורה לפיצוי כספי, הן בגדר "פנטזיה המרחפת על כנפי האשליה".
העתיד של רוב היישובים החילוניים, וכן של חלק מהיישובים הדתיים־לאומיים והמעורבים, תלוי בהכרעת הממשלה לאמץ את רעיון שתי המדינות ואת הפרמטר הטריטוריאלי, שלפיו הגבול יתבסס על קווי 67' ועל חילופי שטחים מוסכמים, בסדר גודל של עד 4%. נקווה כי ההנהגות של יישובים אלו יתפכחו במהרה ויגלו אחריות לעתיד תושביהם. עליהן לדרוש מהממשלה להסיר את העמימות המדינית ביחס לעתיד יישוביהם, ובכך לעצור את המגמות של נטישה וקפיאה על השמרים, המכרסמות בהם.
הממצאים מעידים, כי גם ב–2015 כשל מפעל ההתנחלות ביצירת התנאים הפיסיים שיאפשרו לספח באופן חד־צדדי ובניגוד לעמדת הקהילת הבינלאומית את הגדה המערבית או את חלקה הגדול, מבלי לפגוע בחזון הציוני של מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי. חלק מההתנחלויות אמנם צפויות לשנות במסגרת הסדר קבע את הגבולות של ישראל, אך הן לא יוסיפו לה ולו מטר מרובע אחד, בשל חילופי השטחים. מתברר שמפעל ההתנחלויות הוא השקעת הנדל"ן הגרועה ביותר בתולדות ההיסטוריה הציונית, אלא אם כן מעדיפים יישובים יהודיים במורדות המערביים של השומרון, על פני היישובים הישראליים שבמערב ובצפון הנגב, ובעמק בית שאן.
ממשלה אחראית צריכה להפיק את המרב מהמציאות הקיימת על ידי חילופי שטחים במסגרת הסכם קבע. מפעל ההתנחלות תרם את חלקו לגיבוש תודעת פשרה בקרב אש"ף והפלסטינים, והביא אותם לקבל את החלטת האו"ם 242, שמשמעותה מדינה פלסטינית רק על 22% משטח ארץ ישראל המנדטורית. התעלמות מהמציאות הנוכחית ומאילוציה, מתוך תקוות שווא שהסמל והחזון יעצבו מציאות רצויה, היא מתכון בדוק להידרדרות לאסון.
כתיבת תגובה