השמאל צריך לדבר דוגרי: מאמר מאת פרופ' אלי פודה שפורסם ב"הארץ": תוצאות הבחירות לכנסת הכניסו את השמאל למגננה. הוא נאלץ עתה לתרץ מדוע הפסיד, והאשמה מוטלת לפתחם של החשודים המיידיים: תעמולת בחירות לא אפקטיבית, מנהיגות לא כריזמטית דיה, נטישת הפריפריה והשכבות החלשות, שינויים דמוגרפיים בחברה הישראלית, ועוד.
ואולם האמת היא, שהשמאל נמצא במגננה מאז עליית הימין לשלטון ב–1977. עם הקמת המדינה טבע דוד בן־גוריון את האימרה "בלי חירות ומק"י", אשר נועדה לתחום את גבולות הלגיטימיות הפוליטית — מצד אחד הימין הרוויזיוניסטי של מנחם בגין, ומצד שני השמאל הרדיקלי בדמות המפלגה הקומוניסטית הישראלית. כאשר הליכוד ניכס לעצמו את המונח "המחנה הלאומי", הוא עשה בכך דה־לגיטימציה לכל מי שחולק על תפישותיו המדיניות/הפוליטיות, שהרי הוא אינו משתייך למחנה הלאומי.
הצלחת התיוג השולל הזה באה לידי ביטוי בשם שאימצה מפלגת העבודה ההיסטורית בבחירות האחרונות — "המחנה הציוני". המהלך הזה אינו נתפש כניסיון להתבדל, אלא כתגובה מתריסה כלפי הימין, בנוסח: גם אנחנו ציונים. אבל הצעד האפולוגטי הזה לא רק שיצר ניכור בקרב הציבור הערבי — הוא גם נתפש כהמשך ההתרפסות של השמאל בפני הימין הלאומי.
הטעות העיקרית של המחנה הציוני היתה בהצגה אמביוולנטית של מסרים אידיאולוגיים. לכאורה המטרה היתה למשוך קולות מהמרכז ומהימין המתון באמצעות מסרים לא רדיקליים. דפוס זה בלט במיוחד בתחום המדיני, שעמדות המחנה הציוני בו נותרו מעורפלות. עוד טעות היתה בהימנעות מתיעול הפחדים של הישראלים למקומות המדאיגים באמת. בנימין נתניהו השכיל לטפח בקרב בוחריו את החששות מאיראן, מאל־קאעדה, מדאעש ומהמוני הערבים המצביעים למפלגות אנטי־ציוניות. החשש מההשלכות של העדר פתרון לסכסוך הישראלי־הפלסטיני לא הוצב בקדמת הבמה, אף על פי שהסכנות שמהן מזהיר נתניהו מצויות הרחק מגבולנו, בניגוד לרשות הפלסטינית ולחמאס. החשש מפריצת אינתיפאדה שלישית לנוכח המבוי הסתום המדיני הוא אמיתי; החשש מחרם דיפלומטי, כלכלי ואקדמי מצד הקהילה הבינלאומית איננו דמיוני; ישראל כבר נתפשת בעיני רבים כמדינה "מצורעת", והשימוש במושג "אפרטהייד" לתיאור הכיבוש היה לתופעה רווחת.
יש להיערך לכך, שבהעדר תהליך מדיני, תהיה הממשלה החדשה נתונה למתקפה חזיתית, שתפגע בכלכלת המדינה ותכרסם בלגיטימיות שלה. זה החשש האמיתי שצריך להטריד ישראלים. כל זה לא הודגש במערכת הבחירות.
תהיה זו טעות להמשיך במדיניות ההתנצלות וההתרפסות בגלל נקיטת עמדות שכביכול אינן "לאומיות" דיין. השמאל צריך לצאת מהנישה של שיח אזרחי פייסני ולעבור לשיח צבאי, הכולל התקפה חזיתית בכל האמצעים הדמוקרטיים הלגיטימיים. המטרה העיקרית היא להבהיר באופן חד וברור את הסכנות הטמונות בהמשך הסטטוס־קוו. מדהים להיווכח, כי מרבית יוצאי מערכת הביטחון (כפי שמודגם היטב בסרט "שומרי הסף") תומכים ביוזמה ישראלית מרחיקה לכת, בין לפי יוזמת השלום הערבית, מתווה קלינטון, יוזמת ז'נבה, או שילוב שלהם. והנה, למרות ההשפעה העצומה שיש לבכירי מערכת הביטחון על הישראלים — בסוגיה הזאת יש התעלמות מוחלטת מעמדתם.
ההסבר לתופעה זו הוא כנראה אמוציונלי ולא רציונלי; מחקרים מראים, כי אנשים אינם ממהרים לשנות את עמדותיהם; ואולם הפגזה (שוב, מונח הלקוח מהשיח הצבאי) של מידע סותר לאורך זמן תביא לשינוי עמדות. רק היא תוכל לשכנע את הישראלים שיש עם מי לדבר בצד הפלסטיני; שיש גורמים מתונים בעולם הערבי המעוניינים לסיים את הסכסוך; שפתרון מדיני יסיר את החששות מחרם ובידוד בינלאומיים, וגם יאפשר חלוקה הוגנת ושוויונית יותר של המשאבים, אשר יעברו מההתנחלויות והשטחים לפריפריה. זה איננו מידע מובן מאליו; אם 70% מהישראלים, על פי הסקרים, לא שמעו על יוזמת השלום הערבית, כי אז יש פגם מהותי בדרך שבה מידע חיוני עובר לציבור.
המסקנה היא, שהשמאל צריך לאמץ שיח ישיר ותוקפני. "בוא נדבר דוגרי", אמר נתניהו באחד מנאומיו באו"ם, כשפנה למחמוד עבאס; פנייה זו, כפי שהעידו מעשי נתניהו אחר כך, היתה רחוקה מלהיות כנה. ואולם השמאל צריך לדבר "דוגרי", כי זו תכונה שהישראלים מבינים. ואם ה"דוגרי" כולל גם התייחסות לחרדות קיומיות, כפי שהראה הסוציולוג גד יאיר מהאוניברסיטה העברית בספרו "צופן הישראליות", סיכויי ההתקבלות שלו יהיו גבוהים יותר. יהיה מי שיטען, כי אימוץ שיח מיליטנטי משחק לידי הימין; ואולם, כפי שאומר הפתגם, "במלחמה כמו במלחמה". זה אחד מלקחי הבחירות. במקביל לאימוץ שיח ישיר ותוקפני, השמאל, בהגדרתו הרחבה ביותר, צריך ללכד את שורותיו; פלגנות, על רקע אישי ואידיאולוגי, איפיינה אותו תמיד.
תוצאות הבחירות אינן בבחינת סוף פסוק בכל הנוגע למאבק על סיום הכיבוש; כל מי שמאמין שיש לשנות את המציאות המובילה לקראת מדינה אחת לשני עמים צריך להתגייס למאבק, מתוך הבנה שמדובר במסע ארוך, אך בלתי נמנע, עד להשגת המטרה.
פרופ' פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר ב"מיתווים — המכון הישראלי למדיניות־חוץ אזורית"
כתיבת תגובה