כשהשמאל בשלטון ואין ביטחון – השמאל אשם. כשהימין בשלטון ואין ביטחון – השמאל עדיין אשם. שלטון הימין משמר את מנגנוני אוסלו, ובמקביל נמנע ממשא ומתן רציני להגשמת היעד המקורי של אוסלו – פתרון שתי המדינות בהסדר קבע עם הפלסטינים. הוא גם נמנע מהצגת תכנית חלופית. בכך, הוא מוביל אותנו הישר לאינתיפאדה שלישית. למאמר המלא של דוברת היוזמה באתר Nrg היכנסו >>>

כל עוד נמשך המחדל המדיני – הסיוט הביטחוני לא יסתיים

כששלטון הימין משמר את מנגנוני אוסלו, ובמקביל נמנע ממשא ומתן רציני להסכם קבע עם הפלסטינים, הוא מוביל אותנו הישר לאינתיפאדה שלישית

אפשר רק לדמיין איך היה נשמע נאום של בנימין נתניהו בפתיחת מושב החורף של הכנסת המתקיים בעיצומו של גל טרור, אם היה מכהן כיו"ר האופוזיציה ולא כראש ממשלה. ובעצם, לא נדרש דמיון רב, ומספיק לחפש ברשת את התבטאויותיו במהלך תקופות של טרור בשנים שבהן השמאל היה בשלטון. אך גם כשהימין בשלטון ואין ביטחון, האשמה מוטלת על ממשלות העבר של השמאל.

הטענות כלפי חלקו של השמאל במצב הביטחוני בתקופות של הסלמה מבוססות בעיקר על החטא הקדמון שלהן – הסכמי אוסלו. וזאת למרות שהשמאל אינו בשלטון זה 15 שנה, ושמאז כל הממשלות בראשות הימין לא ביטלו את ההסכמים, לא סיפחו את השטחים ונמנעו מלהציע תכנית חלופית.
הסכמי אוסלו נחתמו בכוונה להוות הסדר ביניים לתקופה של חמש שנים, עד להשלמתו של הסדר קבע. הם נוצרו בנסיבות שבהן בשני הצדדים הייתה מנהיגות חזקה שנהנתה מלגיטימיות ציבורית רחבה והיה לה רצון אמיתי להגיע להסכם על בסיס פתרון שתי המדינות. מכוח ההסכמים הללו קמו מנגנוני הרשות הפלסטינית, המשרתים במידה מסוימת גם את האינטרס הישראלי: הם ממומנים מכספים בינלאומיים ונושאים באחריות לעניינים אזרחיים פנימיים של הציבור הפלסטיני כמו חינוך, בריאות, תחבורה ועוד.

גם שיתוף הפעולה והתיאום הביטחוני בין מנגנוני הרשות הפלסטינית וכוחות הביטחון של ישראל הוא תוצאה של ההסדרים שנולדו בהסכמי אוסלו. נכון שלא הייתה לו הצלחה מוחלטת במיגור טרור, אך אפילו בכירי מערכת הביטחון בישראל מעידים על כך שתיאום זה הוא חיוני וחוששים מהיום שבו הוא לא יתקיים.

מדיניות ניהול הסכסוך ושימור מנגנוני אוסלו הזמניים שהפכו לקבועים אינה בת קיימא לאורך זמן, והוכחה לכך אנחנו רואים בימים אלה, עם התפרצותו של גל הטרור שכבר הופך לצונאמי של ממש. אולי לשיטתם של מנהיגי הימין, עם הנצח שנגזר עליו לחיות על החרב יכול לחיות עם אותו רסיס מטאפורי בישבן. אך מסתבר שהעם הפלסטיני, שלו שאיפות לאומיות למדינה משלו וסבלנות מוגבלת לחיים תחת כיבוש, אינו חי בשלום עם הסטטוס קוו. בהיעדר אופק מדיני ותקווה לעתיד טוב יותר, ילדים בני 13 יוצאים למשימות התאבדות והרסיס בישבן הופך לאינתיפאדת סכינים שמובילים צעירים נואשים.

בתגובה, ראש הממשלה ושריו מכריזים על מהלכים טקטיים כמו הריסת בתים, הגברת נוכחות משטרתית, שינוי הוראות פתיחה באש על מידי אבנים ומחזיקי מברגים, ואפילו הטלת סגר תקדימי על מזרח ירושלים. אך הפעלת עוד כוח, אפילו בתרחיש האופטימי, תצליח להשיג שקט יחסי לפרק זמן מוגבל בלבד, עד פרוץ הסבב הבא. והסבב הבא יגיע. כי כל עוד נמשך המחדל המדיני, יתעורר שוב ושוב הסיוט הביטחוני.

ומה עם תכנית למניעת הסבב הבא? מהו היעד האמיתי של הממשלה בנושא הפלסטיני? אם הימין באמת מתנגד להסכמי אוסלו וליעד הנגזר מהם – פתרון שתי המדינות – עליו להודות בכך שהאלטרנטיבה היא החזרת הממשל הצבאי לניהול האוכלוסייה הפלסטינית, או סיפוח השטחים והענקת אזרחות למיליוני תושבי השטחים. אבל כל עוד שלטון הימין משמר את מנגנוני אוסלו, ובמקביל נמנע ממשא ומתן רציני להסכם קבע עם הפלסטינים, וגם אינו מציג אסטרטגיה אחרת, הוא, ולא השמאל, מוביל אותנו הישר לאינתיפאדה שלישית.

תגובות