פתרון 2 המדינות מצוי כבר באירועי כ"ט בנובמבר. ההכחשה וההשכחה של ההיסטוריה הקיימת במערכת החינוך סביב אירוע זה אינה מקרית ומשמשת כלי בידיי הימין למאבק בפתרון 2 המדינות. למאמר המלא של חבר ועדת ההיגוי שאול אריאלי שפורסם ב"הארץ":
תרבות חיינו מתאפיינת בכמויות אינסופיות של מידע, שמופיע באופן בלתי מאורגן או ממוין, ונטול הייררכיה איכותית. הנגישות הזאת למידע העצום מאפשרת לנו אמנם לאתגר את התפישה השלטת, אך מקשה עלינו — מאחר שאנו חסרים את ה"עוגנים" המושגיים וההיסטוריים העומדים במבחנים מדעיים — להפוך את המידע לידע שישפר את יכולת הבנת המציאות שבה אנו חיים.
בתרבות הזאת, המקדשת את העכשווי והנקודתי, אנו מתקשים לעקוב אחר תהליכים המתרחשים על פני שנים ארוכות ולהבינם, עד לרגע שבו חיתוך נקודתי של תמונת המציאות משקף לנו את מלוא עוצמתו והשלכותיו של התהליך שבו היינו נתונים. זה מה שקרה באחרונה בפרשת מורי ישראל ותולדות הציונות והסכסוך הישראלי־הפלסטיני. פתאום נחשפה לפנינו במערומיה התמונה העגומה: בסקר שערך ופירסם העיתון "ישראל היום" נמצא, בין היתר, כי 69% מהמורים לא ידעו מה קרה בכ"ט בנובמבר 1947, ואילו 57% לא ידעו מהו "הקו הירוק" וכיצד הוא נקבע.
הבורות הזאת בנושאים הקובעים את גורלנו איננה מקרית. היא תוצאה של השנים האחרונות, שבהן מערכת החינוך נמצאת תחת הנהגתם של שרים מהמחנה הלאומני והדתי־המשיחי. התהליך המתחולל בחינוך הממלכתי, בהשראת השרים, מורכב בעיקר משתי מגמות חשובות, הקובעות את התרבות הפוליטית ואת זו המתקיימת במרחב הציבורי.
המגמה הראשונה, והחשובה מבין השתיים, היא זו המבטיחה, בהעדר שני הנושאים הללו, שלא תיבנה בתוכנית הלימודים מערכת של מושגים, עובדות ושרטוט תהליכים היסטוריים, היכולה לשמש בסיס להבנה מלאה יותר של ההיסטוריה הציונית והסכסוך עם הערבים. לחלל הידע שנוצר קל יותר ליצוק "אמיתות היסטוריות" ולשנותן בהתאם לצורך פוליטי כזה או אחר, כפי שהוכיחה ההשוואה שעשה ראש הממשלה בין היטלר למופתי.
השכחתם של אירועי "כ"ט בנובמבר" מפנה מקום ל"אמת" אחרת, זו שלפיה מדינת ישראל קמה מכוח ההבטחה האלוהית והניצחון במלחמת העצמאות. תפקידה של הקהילה הבינלאומית במהלך ההקמה של המדינה נעלם. כך יכולים רבים בציבור לראות באו"ם את סמלו של הטיעון "העולם כולו נגדנו", כי מי כבר זוכר את הפסקה המכרעת בהכרזת העצמאות, המייחסת את הלגיטימציה המדינית והמשפטית של המדינה החדשה להחלטת האומות המאוחדות; ולמי אכפת שבשבת שלאחר ההצבעה הדרמטית באו"ם נאמרה בבית הכנסת הגדול בתל אביב תפילת הודיה מיוחדת, שנפתחה בזו הלשון: "אבינו שבשמים ברך את האומות, הגדולות והקטנות, אשר הצביעו ביום ההכרעה למען הכושלת שבאומות, לתת לה שֵם ושארית בנחלת אבותיה".
רוב אלה שכן שמעו על החלטת כ"ט בנובמבר, זוכרים רק את החלק בה המתייחס להקמת מדינה יהודית. העובדה שהוכרז בה גם על הקמת מדינה ערבית בארץ ישראל נשמטה מזיכרונם. כך גם העובדה, שהיה זה יו"ר הסוכנות והקונגרס הציוני, דוד בן גוריון, שפנה לשר החוץ הבריטי ואמר, כי "הסידור המיידי האפשרי היחיד, שיש בו יסוד של סוֹפיוּת, הוא הקמת שתי מדינות, אחת יהודית ואחת ערבית […] בוודאי יש ליישוב הערבי בארץ זכות להגדרה עצמית ושלטון עצמי, לא נעלה על דעתנו לקפח זכות זו או להמעיטה".
בתודעתם של רבים, החלטת החלוקה והקמת המדינה הן פרי מאבקן של המחתרות העבריות בבריטים, כאשר משקלם של האצ"ל והלח"י במאבק זה עולה משנה לשנה על חשבון ההגנה. מעטים זוכרים, כי הבריטים היו הראשונים שתמכו, באמצעות הצהרת בלפור, בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ודאגו לכלול את ההצהרה בכתב המנדט שניתן להם על ידי חבר הלאומים. מעט שבמעט יודעים, כי ההסכמה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל כולה הותנתה בכתב המנדט בכך שהיא תהיה דמוקרטית ביחס לכל אזרחיה.
"הקו הירוק" נתקבע בתודעת רבים כ"גבולות אושוויץ", על פי הביטוי שטבע אבא אבן. רק מתי מעט יודעים, כי "הקו הירוק", הלוא הוא קווי שביתת הנשק שנקבעו בסיומה של מלחמת העצמאות, הגדיל את שטחה של המדינה היהודית, כפי שנקבע ב"החלטת החלוקה", בלא פחות מ–30%. גם החלטה 242, לאחר מלחמת ששת הימים, נחשבת לאנטי ישראלית, משום שהולידה את הנוסחה "שטחים תמורת שלום" וקבעה כי על ישראל לסגת משטחים שכבשה במלחמה, אך הרוב אינו יודע, כי החלטה זו העניקה ב–1967, לראשונה ובאופן הסותר את סעיף 2 במגילת האו"ם, הכרה בינלאומית חסרת תקדים ב"קו הירוק" כבגבולה של מדינת ישראל, ויצרה את הבסיס המדיני לחתימה על הסכמי השלום עם מצרים וירדן.
לא רבים יודעים, כי עד 1967 השתרעה ירושלים המזרחית על פני פחות משישה קמ"ר, והיתר סבורים כי "ירושלים המאוחדת", על כל 126.4 הקילומטרים הרבועים שלה, נהנית מהמעמד ההיסטורי, הדתי והלאומי של ירושלים בימי דוד ושלמה, אף שזו השתרעה על פחות משני אחוז משטחה של ירושלים המאוחדת. ומי מאלה השואפים לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית מעוניין ללמוד על הבטחתו של מנחם בגין ב–1944, כי הממשלה "תכריז על אֶקְס־טֶריטוֹריאליוּת של המקומות הקדושים לדת הנוצרית והמוסלמית"?
כך, רק מעטים מבין אלה התולים את תמונתו של מנחם בגין במשרדם וקוראים להעמיד את "פושעי אוסלו לדין" יודעים, כי "הצהרת העקרונות" שנחתמה ב–1993 ("הסכם אוסלו") על ידי ממשלת רבין, היא בעצם העתק כמעט זהה להסכם המסגרת השני שנחתם על ידי ממשלת בגין ב–1978 בקמפ־דייוויד ועסק בעתידם של הפלסטינים. שני ראשי הממשלה האלו הבינו, כי הדרך אל קץ הסכסוך הישראלי־הערבי עוברת בהסכם עם הפלסטינים, ולא להיפך כפי שראש הממשלה מסביר היום.
המגמה השנייה מתייחסת להוצאת ישן מפני חדש. הכנסת התכנים הלאומניים, הדתיים והמשיחיים לתוכנית הלימודים, כפי ששר החינוך נפתלי בנט עושה במחשכים, היא קלה ונוחה כאשר אין בסיס ידע מוצק אחר שאתו יש להתמודד. זהו ביטוי נוסף לתוכניתו של בנט, שטען כי למען ארץ ישראל יש לשנות את עם ישראל ואת מדינת ישראל. הוא וחבריו מתמקדים היום ב"התנחלות בלבבות", לאחר שורה של טראמות אמוניות שמקורן בהתרסקות המשיחיות על סלע המציאות, ובראשן "תוכנית ההתנתקות", פינוי עמונה ומיגרון ובלימת תנופת הבנייה בהתנחלויות כתוצאה מהלחץ הבינלאומי.
בתהליך שנמשך עשרות שנים הלך והתמעט מספר האנשים המחזיקים בידע על תולדות הציונות, וכך נותר רִיק שקל למלאו. היו מי שהסבירו זאת בהבדלים אידיאולוגיים — כמו ח"כ ניסן סלומינסקי מהבית היהודי, שהחרים את הטקס לציון 100 שנה למותו של הרצל, בטענה שהציונות של הרצל היא לא הציונות שלו. גם תגובת משרד החינוך לפני כמה שנים לשאילתה למה הרצל לא נלמד בבתי הספר התיכוניים היתה דומה: "ישנן גישות שונות ללימוד ההיסטוריה…".
האמת המכאיבה היא שמדובר בעצם בתהליך הפוך, של הוצאת חדש מפני ישן. ראשית, יש לזכור, כי הזרמים החינוכיים החרדיים, ששיעור תלמידיהם הולך וגדל מדי שנה, מעולם לא ראו צורך בלימוד תולדות הציונות, ודאגו לשמור כל הזמן על ה"ישן", שבחלקו הוא אנטי ציוני. אלה הם פני הדברים גם בקרב האזרחים הערבים. שנית, הציונות של הרצל, ויצמן, ז'בוטינסקי ובן גוריון ביקשה ליצור מדינה יהודית ליברלית, דמוקרטית ושוויונית, החברה במשפחת העמים, ואילו המגמות הנוכחיות מורות כי החברה היהודית בישראל פונה אל ערכי העבר, שמהם ביקשה הציונות החילונית להתנתק.
באם לא תיבלמה המגמות הללו והתהליך לא יהפוך את כיוונו, תלך ישראל ותתקרב למימוש אזהרתו של הלורד נתנאל רוטישלד במכתבו להרצל ב–1903: "אומר לך בכנות מוחלטת: אני אראה בחלחלה את ייסודה של קולוניה יהודית במלוא מובן המלה. קולוניה שכזאת תהיה גטו, עם כל הדעות הקדומות של גטו. מדינה יהודית קטנה, קטנונית, אדוקה ואי־ליברלית, אשר תדחה מתוכה את הנוכרי ואת הנוצרי".
את המלחמה על אופיה, זהותה ועתידה של מדינת ישראל יש להחזיר לשדה החינוך, אשר ננטש כבר לפני שנים רבות על ידי מפלגות השלטון, כאתנן לצורך הקמת ממשלה. מדובר בתהליך ארוך, אך למיעוט שעדיין מאמין באפשרות של ישראל אחרת, לא נותר אלא לשוב ולהתחיל לבנותו מחדש.
כתיבת תגובה