דו"ח מיטשל הינו מסמך שהוכן ע"י ועדה המורכבת מנציגים בינ"ל בראשות הסנאטור האמריקאי לשעבר ג'ורג' מיטשל. הכוונה להקים ועדה זו הובאה בדבריו של ביל קלינטון בועידה הבינ"ל לענייני השלום המזה"ת, שהתכנסה בשארם אל-שייח' באוקטובר 2000 אחרי אי-הצלחת המו"מ הרשמי בקמפ-דיויד.
דו"ח מיטשל עסק בהבנת הגורמים שהביאו לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצא, ובהסקת מסקנות שיאפשרו את חידוש המו"מ. הדו"ח, שפורסם באפריל 2001, קרא לנקוט פעולה בשלוש רמות: א. הפסקה מיידית של האלימות. ב. השבת האמון ע"י פעילות הרשות הפלסטינית לסיכול הטרור והקפאת הבנייה בהתנחלויות, לצד צעדים בוני אמון אחרים. ג. חידוש המו"מ.
דו"ח מיטשל
רקע
הסכם הפסקת האש (13 יוני 2001) שהושג בתיווך אמריקאי בין ישראל לרשות הפלסטינית, מהווה את הנדבך הראשון ביישום המלצות דו"ח מיטשל. הדו"ח עצמו מציע, כעסקת חבילה, את הפסקת האלימות יחד עם צעדים לבניית אמון בין הצדדים, כולל הקפאת הבניה בהתנחלויות, וחידוש המו"מ המדיני.
דו"ח מיטשל, ששמו הרשמי הינו דו"ח ועדת שארם א-שייח לבדיקת העובדות (The Sharam el-Sheikh Fact-Finding Committee), הינו תוצר של ועדה מיוחדת שהוקמה בהסכמת הצדדים, בעקבות מפגש הפסגה שהתקיים בשארם א-שייח ב17- אוקטובר 2000, בנוכחות נציגי ישראל, הרשות הפלסטינית, ארה"ב, מצרים, ירדן, האו"ם והאיחוד האירופאי. הועדה שהוקמה באמצעות כתב מינוי מנשיא ארה"ב, כללה, בנוסף לאמריקאים ג'ורג' מיטשל (שתיווך בהצלחה בסכסוך באירלנד), ווורן רודמן (שניהם סנאטורים לשעבר), את נשיא תורכיה לשעבר סלימאן דמירל, את שר החוץ של נורבגיה טורביורן יגלנד, ואת האחראי לנושאי חוץ וביטחון באיחוד האירופאי, הספרדי חאוייר סולאנה. מטרתה לבדוק את האירועים הקשורים לאינתיפאדה שהחלה בסוף ספטמבר 2000.
הנייר שלהלן יסקור את עיקרי הדו"ח והמלצותיו.
פרוט המסמך
המסמך פותח באבחנה חדה על פיה, יהיו אשר יהיו הסיבות לפרוץ המהומות, האלימות לא תפתור את בעיות האזור, מוות והרס לא יביאו לשלום במזה"ת, והדרך היחידה לפתרון של שלום, צדק, וביטחון, יתקיים באמצעות מו"מ מדיני בין שני עמים גאים המחלקים אותה אדמה ואותו גורל. בהקשר זה מציינים מחברי המסמך שלמרות ההיסטוריה הארוכה והקירבה הגיאוגרפית, נראה שישראלים ופלסטינים אינם מבינים ואינם מעריכים את הבעיות והדאגות של הצד האחר: מחד, ישראלים אינם מבינים את ההשפלה והתסכול שעוברים פלסטינים בכל יום כתוצאה מהחיים תחת כיבוש והמפגש עם צה"ל והמתנחלים, ואינם מפנימים את הנחישות הפלסטינית להשיג עצמאות והגדרה עצמית.
מאידך, הפלסטינים אינם מבינים את רמת החששות שמייצר הטרור בקרב הציבור הישראלי ואת העובדה שהטרור גורם לחוסר אמון ישראלי באפשרות לחיות בדו-קיום. במקביל לא תופסים הפלסטינים את הנחישות של ממשלת ישראל לעשות כל מה שנדרש בכדי להגן על הציבור הישראלי.
החלק השני של המסמך מנתח את השאלות כיצד ומדוע פרצה האינתיפאדה. גדולתו של הדו"ח הינה בין היתר בעובדה שמחבריו החליטו שהם לא ישחקו את תפקיד השופט הקובע מי אשם, ויסתפקו בפרק זה בהצגה אובייקטיבית של עמדות שני הצדדים ובניתוח השפעת האירועים על הידרדרות המצב. לאחר הצגת תמונת המציאות השונה שכל צד מציג בביקורתו על האחר, קבעה הועדה, שהם לא מצאו שום ראייה המאששת, לא את הטיעון הישראלי שערפאת והרש"פ תכננו או יזמו את ההתקוממות, ולא את הטיעון הפלסטיני שעלייתו להר הבית של מנהיג האופוזיציה דאז, אריאל שרון, היתה מתואמת ונועדה להוות פרובוקציה של ממשלת ברק. בנוסף, לא מצאו ראייה לכך שהיתה כוונה של הרש"פ לנצל הזדמנות ראשונה בכדי לפתוח באלימות, או לכך שהייתה תוכנית ישראלית להגיב על כך בכוח קטלני.
בהקשר לשאלה מדוע כל זה התרחש, קובעת הועדה ששורשי האירועים לא מצויים בסמוך למועד ההתקוממות אלא בעשור שקדם לכך, ובתחושות השליליות של שני הצדדים, באשר לאי יישום תהליך השלום שהחל במדריד (1991) ובאוסלו (1993). מבחינת הצד הפלסטיני, ישראל לא יישמה את ההסכמים, בין היתר בכך שנמשך הגידול בהתנחלויות באמצעות כוחנות צבאית ישראלית, שהיומיום ספוג בהשפלה ובשיבוש החיים בגדמ"ע ובעזה, שההערכות מחדש השלישית לא בוצעה, ושלא בוצע שחרור אסירים. מבחינת הצד הישראלי הדגש הושם על נושא הביטחון והטיעון העיקרי הוא שהרש"פ הפרה את ההסכם בכך שאפשרה שימוש באלימות ובנשק כחלק מהמהלך המדיני, וכן שאפשרה ואף עודדה הסתה אנטי ישראלית ואנטי יהודית, שחררה טרוריסטים, לא פיקחה על נשק בלתי חוקי, ואפשרה מעשי טרור.
המלצות הדו"ח
המלצות הדו"ח מתמקדות ביצירת מכניזם שיביא להפסקת האלימות, לבניית אמון, ולחידוש המו"מ המדיני האמור להביא להסדר קבע ולשלום בין הצדדים. הדו"ח מציע חבילה כוללת של שלושת המרכיבים הללו כעסקה אחת. מחברי הדו"ח מבקשים מהמנהיגים בשני הצדדים לעשות את הדבר הקשה לפוליטיקאים: להוביל את הציבור ללא ידיעה מראש כמה יבואו אחריהם.
הפסקת האלימות
על פי הדו"ח, הפסקת האלימות חייבת להיות מוחלטת וחד-משמעית. בכדי לממשה, ממליצים מחברי הדו"ח על חידוש מיידי של שיתוף הפעולה הביטחוני בין הצדדים. בהקשר זה, מכירים חברי הועדה, בעמדה הפלסטינית ששיתוף פעולה ביטחוני מהווה בעיה פוליטית פנימית, כל עוד אין קונטקסט מדיני מתאים, הכולל הורדת הצעדים הביטחוניים המחמירים בשטחים ומו"מ המביא פירות מדיניים ושינויים בשטח.
פרק זה של הפסקת האלימות טופל בפרוטרוט באמצעות הסכם הפסקת האש של ראש ה-C.I.A. ג'ורג' טנט. על פי הסכם זה יפעלו הפלסטינים, בין היתר, להפסקה מוחלטת של האלימות, יעצרו מחבלים המתכננים פעילויות נגד ישראל, ישתפו פעולה עם ישראל במידע ובסיכול טרור, יפעלו לתפוס ולהחרים מאגרי נשק בלתי חוקי ומפעלים לייצור מרגמות, וימנעו הברחת נשק לתוך שטח הרש"פ. הצד הישראלי התחייב בין היתר, להפסיק את הפעולות הצבאיות בשטחי הרש"פ ואת תקיפת מתקניו, לממש מיידית פעילות נראית בשטח כגון הסרת מחסומים וכתרים, להגיש לוח זמנים לביצוע פריסת צה"ל לעמדות שלפני סוף ספטמבר 2000, לשחרר עצורים פלסטינים חדשים שאינם קשורים לפעילות טרור, ולפעול כנגד ישראלים הפוגעים או מאיימים לפגוע בפלסטינים. שני הצדדים התחייבו לחדש את כל מערכות התאום הביטחוני.
בניית מחדש של אמון
כחלק ממהלך זה ממליצה הועדה על קיום תקופת צינון מוסכמת שבמהלכה ינקטו הצדדים בצעדים בוני אמון. במסגרת זאת, שני הצדדים יפעלו בין היתר נגד מעשי הסתה, ויבהירו לציבוריהם שמעשי טרור אינם מקובלים וראויים לכל גינוי. תחת סעיף זה קובעת הועדה שעל ממשלת ישראל להקפיא כל פעילות התנחלותית כולל זאת המכונה "גידול טבעי" של התנחלויות קיימות. על פי הדו"ח, דרישת ישראל לשיתוף פעולה ביטחוני אינה יכולה לדור לאורך זמן בכפיפה אחת עם פעילות התנחלותית שהוגדרה "על ידי ארה"ב כפרובוקטיבית". עוד קובע הדו"ח שעל ישראל להסיר את הסגרים והכתרים, להעביר לרש"פ את כל הכספים השייכים לה ומוקפאים על ידי ישראל, לאפשר לפלסטינים שעבדו בישראל לחזור למקומות עבודתם, ולחדול מהרס בתים ורכוש פלסטיני על ידי צה"ל והמתנחלים. על הפלסטינים לייצר מערכת ברורה של פיקוד ושליטה על כוחותיה החמושים, ולאכוף על המערכות הרלבנטיות נוהלי תפעול ברורים. בנוסף, על שני הצדדים מוטלת המשימה לשמור ולהגן במשותף על מקומות קדושים, וכן לעודד לאשר ולסייע לגופים לא ממשלתיים לממש תוכניות של שיתוף פעולה אזרחי, פעילויות עם לעם, ויוזמות בין קהילתיות לקידום הדו-קיום.
חידוש המו"מ המדיני
חברי הועדה קובעים שבכדי לחדש את המו"מ אכן יש צורך במאה אחוז מאמץ לעצור את האלימות, בחידוש שיתוף הפעולה הביטחוני ובנקיטת צעדים בוני אמון. יחד עם זאת, הם מוסיפים שכל הצעדים הללו אינם יכולים להאריך ימים ללא חזרה למו"מ מדיני רציני. חברי הועדה אינם מתיימרים לקבוע את הפרמטרים המדויקים למו"מ, אך לדעתם המו"מ צריך לייצג – על אף האירועים הקשים של החודשים האחרונים – אוירה של פשרה, פיוס, ושותפות. במסגרת זאת הם ממליצים שהצדדים יפגשו במטרה להצהיר מחדש על דבקותם בהסכמים החתומים ובהסכמות ההדדיות.
בשורות האחרונות של הדו"ח קובעים חבריו המנוסים והמכובדים, שאם הצדדים לא ישובו לשולחן המו"מ הם עלולים למצוא עצמם נלחמים לנצח. הדו"ח מסתיים במילים הבאות: "אנו מתפללים שהצדדים יעשו את הבחירה הנכונה, קרי הפסקת האלימות עתה. ישראלים ופלסטינים חייבים לחיות, לעבוד, ולשגשג יחדיו. היסטוריה וגיאוגרפיה הפכו אותם לשכנים. דבר זה אינו בר שינוי. רק כאשר פעילות הצדדים תכוון על ידי הבנה זאת, יוכלו הצדדים לפתח את החזון והמציאות של שלום והצלחה משותפת.
כתיבת תגובה