פרופ' שלמה אבינרי מאמץ באופן מלא את תפישתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, המתנה הסכם שלום עם הפלסטינים בהכרתם בישראל כבמדינה יהודית.במאמרו הוא כותב ששום מנהיג פלסטיני לא הביע חרטה על כך שהפלסטינים דחו ב–1947 את תוכנית החלוקה של ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית, וטוען שבשום משא ומתן עמם לא היתה הסכמה לעמדה אחרת.

הטעות העיקרית שלו היא עקרונית: אבינרי חוזר על הניסיון המוטעה להציג את הפלסטינים כמקשה אחת. לדבריו, הפלסטינים רואים ביהודים בני דת אחת אך לא בני עם אחד, ולכן ממילא הם מאמינים שאין ליהודים זכות למדינה.

אבינרי בוודאי מודע לכך, שיהודים רבים מאוד, בישראל ומחוצה לה, מאמינים בכל לבם בדברי ההבל של גולדה מאיר, שלפיהם לא קיים עם פלסטיני ולכן אין לו זכות למדינה. הרי את הדברים שהוא כותב על "הפלסטינים" יכול היסטוריון פלסטיני נכבד לכתוב על "היהודים" או על "הישראלים". האמת היא שיש פלסטינים העונים לתיאור של אבינרי, ויש כאלה שלא. אסור להכליל.

הטעות השנייה היא התעלמותו מדברי יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, שלפני שנים אחדות אמר בראיון עיתונאי, במו פיו, כי ההנהגה הפלסטינית טעתה ב–1947 כאשר דחתה את תוכנית החלוקה של האו"ם. עבאס, אגב, אינו היחיד שאמר זאת, אבל הוא אמר בפומבי מה שרבים מעמיתיו אומרים בשיחות לא פורמליות. עובדה זו הופכת את טעותו של אבינרי לשגיאה עובדתית ולא פרשנית בלבד.

הטעות השלישית נוגעת לנכונות הפלסטינית להגדיר את ישראל כמדינה יהודית, או להתייחס ללאום היהודי ולעם היהודי. ב"הכרזת העצמאות" הפלסטינית מ–18 בנובמבר 1988 נאמר במפורש, כי החלטת החלוקה של העצרת הכללית של האו"ם מ–1947 מעניקה בסיס לגיטימי לתביעת העם הפלסטיני לריבונות ולעצמאות מדינית.

לא במקרה מצוין באותו סעיף, כי ההחלטה מתייחסת לחלוקת הארץ בין מדינה ערבית למדינה יהודית. המלים הללו, שאותן כתב המשורר הפלסטיני המנוח מחמוד דרוויש, לא נכתבו במקרה, אלא מתוך רצון להבהיר לעצרת האו"ם כי חלה תפנית בגישתו של אש"ף לישראל. ממשלת האחדות הלאומית בראשות יצחק שמיר זילזלה בשינוי הזה, בדיוק כפי שממשלת אחדות אחרת, בראשות אריאל שרון, דחתה ב–2002 את היוזמה הערבית.

במשאים ומתנים שהתקיימו לאחר הסכם אוסלו באשר להסדר הקבע, כאשר עלה עניין המדינה היהודית, אמרו לנו בני שיחנו הפלסטינים, כי מבחינתם אין שום ספק שישראל היא מדינת העם היהודי, אבל הוסיפו כי חברי הכנסת הערבים העלו בפניהם בעיה: הכרה כזאת עלולה לתת תוקף לקיפוח של הערבים אזרחי ישראל. זאת הסיבה לכך שביוזמת ז'נבה מ–2003 התקבל הנוסח הבא: "מאשרים שהסכם זה מציין את ההכרה בזכותו של העם היהודי למדינה, ואת ההכרה בזכותו של העם הפלסטיני למדינה, בלי לפגוע בזכויותיהם השוות של אזרחי שני הצדדים".

כדי להיות בטוחים שאנו מדברים על ישראל ולא על מדינה במקום אחר, נאמר בסעיף השני של היוזמה: "הצדדים מכירים בפלסטין ובישראל כבתים הלאומיים של עמיהם".

אני משוכנע כי משפטים כאלה יוכלו להופיע גם בהסכם השלום הרשמי בין שני הצדדים, אם יימצאו המנהיגים שיסכימו לחרף את נפשם כדי להגיע להסכם כזה. מה שקרה הוא שנתניהו, בפיקחותו, הפך את עניין המדינה היהודית, שאינו נתון במחלוקת אמיתית, לסוג של אבן פינה, הקים נגדנו את מנהיגות העולם הערבי, שחששה כי מאחורי הדרישה הזאת עומדת מזימה כלשהי, הפך את העניין למורכב הרבה יותר משהיה בעבר והצליח להפיל בפח גם אנשים נכבדים ומנוסים כמו פרופ' אבינרי.